בחלק זה
- 1. איכרה ליטאית זקנה
- 2. מבט על קובנה
- 3. חוטב עצים ליטאי
- 4. ליטאית זקנה בתפילה
- 5. כיכר המצעדים בקובנה
- 6. נער ליטאי
- 7. גבעת נפוליאון על הממל
- 8. בירוטה
- 9. מוכרת עיתונים ליטאית
1. איכרה ליטאית זקנה
Alte litauische Bäuerin · עמוד 14 · הטקסט: הרברט אוילנברג
ליטא, ארץ פגאנית עתיקה, עם צלבי העץ שלך, שירי העם וקינותייך, הדאינות והראודות, שהקסימו כבר את הרדר ואת גתה הצעיר! אין עם שחי למען מתיו בעוצמה כמוך. מתנות אתם נותנים להם אל הקבר, ונשק ושוטים וכסף. ועוד ארבעה שבועות אחרי פטירתם אתם עורכים את השולחן גם לנשמות המתים, משליכים בשר, לחם ודגים אל מתחת לשולחן, ויוצקים למענן בירה אל מתחת לספסל שעליו אתם יושבים. או שאתם יושבים על קברו של מת ומתייפחים וזועקים אחריו, כפי שעשתה האישה הזאת כשמת בעלה:
"הו, הו, למה מתת? האם לא היה לך מה לאכול ולשתות? למה מתת אפוא? האם לא הייתה לך אישה טובה? האם לא היה לך משק טוב? האם לא קצרתי איתך את הדגן? האם לא גרפתי איתך את החציר? האם לא אגדתי איתך את שיבולת השועל? הו, הו, למה מתת?
הו, אוי, אהובי, לבי, עכשיו שכחת את כל פינותיך. עכשיו השארת אותי, אהובי, לבדי עם ילדיי הקטנים. היכן אניח את הראשים המסכנים? למה אינני יכולה לזחול איתו אל האדמה השחורה? רק מצוקה אסבול בעולם. הו, הו, למה מתת?"
הרימי את מבטך מן האדמה, אמא ליטא! הניחי למתים לקבור את מתיהם! נערי מעלייך את האבק! הביטי איתנו אל העתיד, אל עתידנו המשותף!
2. מבט על קובנה
Blick auf Kowno · עמוד 16 · הטקסט: הרברט אוילנברג
כשספינת הקיטור הבאה מטילזיט ומשמלנינגקן מתקרבת לקובנה, הצופר מיילל עד שההד חוזר מהרי המבצר ומוסיף לרעוד הרחק בעמק הוויליה. לאט עולה מגדל אחר מגדל: תחילה שני הצריחים הבהירים של כנסיית חיל המצב הקתולית, אחר כך המגדל האדום והעגול של הקתדרלה, ובאותה עת המגדל הלבן בן שלוש הקומות של בית העירייה, עם שבשבת הרוח העדינה, שכאילו נסרגת אל תוך השמים. כעיר מים אמיתית, קובנה נראית מהצד הזה כמעט ונציאנית.
כאן, מן הנהר, כבשו הגרמנים את העיר. במקום שבו מעוגן היום היטב גשר הוהנצולרן, שם, היכן שחצה פעם רוב צבאו של נפוליאון במסע לרוסיה את הניימן, הביאו הפונטונים את החיילים הגרמנים הראשונים לקובנה. ומלפנים, בקצה הדומה ל"פינה הגרמנית" שבקובלנץ, משום שבו נפגשים שני הנהרות, הממל והוויליה, נפל בעיר הפגז הראשון של מרגמות ה-42 סנטימטר. הראשון וגם היחיד, כי די היה בו כדי להניע את אחרוני הרוסים לנסיגה מהירה ככל האפשר.
"עכשיו נסתכל על הדבר הזה פעם מקרוב!" אמרו התותחנים הגרמנים, רוקנו את מקטרותיהם וחתרו אל קובנה. "תגיד! האם ניכנס עכשיו להיסטוריה העולמית?" שאל אחד את רעהו בחיוך, במבט מנצחים גאה על התמונה היפה של העיר שעל גדת הממל.
3. חוטב עצים ליטאי
Litauischer Holzfäller · עמוד 18 · הטקסט: הרברט אוילנברג
"Sveiks gyos, senukai! Ar dardi pypkutie?" זו ליטאית, ובגרמנית פירושה: "אלוהים יברך אותך, זקן! טעימה המקטרת?" מכר שלנו שינן את המילים הקשות האלה ופנה בהן אל קאגיס, חוטב העצים. אבל הלה כלל לא הקשיב. הוא המשיך בפניו הרציניות והניח לשטרוק להמשיך לצייר אותו בשקט. הוא ישב בלי נוע ובלי הגה, כמו לפני שלושים שנה, כשהצטלם בפעם האחרונה, ביום חתונתו. זוהי שעת חג בשבילו, כשמציירים אותו והוא רשאי למצמץ אל השמש באפס מעשה. לכן הוא גם נראה נקי ומסודר כל כך.
אבל הייתם צריכים לראות אותו אחר כך שוב בעבודה! אז נוטפת הזיעה ממצחו וגופו מעלה אדים כמעט כמו מקטרתו. הוא עובד בשירות המינהל הגרמני וחוטב בשבילו עצים. כשלושים וחמישה בולי עץ הוא מבקע בבוקר אחד. הרי אינו רוצה שיביישו אותו אנשי הלנדשטורם הזקנים, המכים בעץ כאילו אנגלים לפניהם. קודם, בימי הרוסים, די היה לבקע חמישה עשר בולים בבוקר. אבל זה חלף.
"אתם יודעים למה הגרמנסקי ניצחו?" הוא שואל בסוד את חבריו הליטאים, כשהוא יושב ביניהם אחרי שעות העבודה, במקטרת שזה עתה מולאה. "אגיד לכם. פשוט מאוד!" והוא נושף את שאיפת הטבק הראשונה, היפה מכולן. "כי הם עובדים פי שניים מהרוסקי."
4. ליטאית זקנה בתפילה
Alte Litauerin im Gebet · עמוד 20 · הטקסט: הרברט אוילנברג
בשום מקום בעולם לא מתפללים יותר מאשר בליטא. מי שיש לו אחרי העבודה או בתוכה רבע שעה פנויה, נכנס לכנסייה, כורע על ברכיו ומדבר עם אלוהיו. וביום ראשון שעות הכנסייה כמעט אינן נפסקות. עד אחת ויותר נמשכת המיסה החגיגית, ומיד אחרי שלוש כבר מתחילה תפילה חדשה.
המשיכי להתפלל בשקט, מריונה, אמא זקנה! אינך צריכה להיבהל מאיתנו, לובשי האפור-שדה, הנכנסים לכנסייתך ומעבירים ביראת כבוד את עינינו על פני תמונות הקדושים מעץ, הצבועות בשלל צבעים. זה השמים שלך עלי אדמות, ההדר הצבעוני של כנסיית הקהילה שלך עם נר התמיד, שאורו רועד אלייך ומוסיף להאיר גם בנשמתך הקהה. כאן כרעת אפילו בשעות האיומות, כשהכדורים הלמו בחוץ בקירות הכנסייה, ומדי פעם שרק אחד מהם פנימה דרך החלונות הצבעוניים וחתך את האוויר, שהיה תלוי מלא קטורת ותפילות, כצחוקו של השטן.
המשיכי להתפלל בשקט, מריונה, אמא זקנה! מי ירצה לגזול ממך את השמים שלך, המרחפים מעלייך בהירים יותר ממטפחת הראש הלבנה שלך! בשפתך שלך מותר לך להתפלל, השפה שאלוהייך מבין. אנחנו הגרמנים לא נכתיב לך את תפילתך, ולא נציב ליד כנסייתך קפלה יוונית עם כומר רוסי שרשאי להתפטם כדי לשיר בימי ראשון משהו לז'נדרם הרוסי, לפקיד ולספסלים הריקים. לנו הגרמנים יש תכונה טובה אחת ויחידה: אנחנו מכבדים שפות זרות. אבל אין מכירים לנו תודה על כך.
המשיכי להתפלל בשקט, מריונה, אמא זקנה! העולם רע. צריך לפלס בו דרך בתפילה או בשיניים. ואשרי אלה שמצליחים היטב בשניהם.
5. כיכר המצעדים בקובנה
Paradeplatz in Kowno · עמוד 22 · הטקסט: הרברט אוילנברג
הכנסיות והבתים סביב כיכר המצעדים של קובנה נושאים עדיין במקומות רבים סימנים של כדורי רובים ושל ירי מכונות ירייה. כאנשים מצולקי אבעבועות נראים אלה שנפגעו כך. למראם אני חייב תמיד לדמיין את הראשונים מבין חיילינו שחדרו לכאן. לא את אלה שנכנסו לעיר הכבושה בחגיגיות ובסדר. אלא את אלה שהתקדמו לפניהם, ראשונים. כהרפתקנים. הרובה המוכן בזרוע. צעד אחר צעד. בעקבות הרוסים הנמלטים.
באילו עיניים הביטו ודאי בכל זה: הסורג שהתעקם מכמה רסיסי פגזים סביב אנדרטת החרוט הכחולה מיציקת ברזל, קירות הבתים עם החלונות החסומים באופן מבעית והדלתות הנעולות, המגדל חסר הפעמונים של הכנסייה הליטאית שנגזל ממנה קולה. האם לא מטרטרת עדיין מכונת ירייה מחלון המגדל, שבו היו תלויים פעם פעמונים רכים? האם המוות אינו אורב מאחורי פינת הרחוב ההיא?
הו, לו רק אחד מאלה שחוו זאת ו"היו שם" יקרא את השורות האלה ויראה את הרישום הזה! "אלה הרי הבתים שנעצת בהם אז את מבטך, אלה חלונות המגדל שירית לתוכם כדי להגן על עצמך מפני מארב!" יאמר אז לעצמו, וישאל את עצמו בצמרמורת: "על איזה כוכב זר חיית בימים ההם?" ותחושת אושר שאין כמותה, על שעבר את התקופה הסוחפת ההיא, תציף אותו.
6. נער ליטאי
Litauischer Knabe · עמוד 24 · הטקסט: הרברט אוילנברג
זמן רב הוא "שכב ברחוב", כמו שאומרים. עוד רואים זאת עליו, אין להכחיש. חודשים הסתובב עם חבורת חבריו בקובנה, חופשי כדרורים. פעם בפרוספקט ניקולייבסקי, היום רחוב הקיסר וילהלם, שתמיד יש בו במה לנעוץ עיניים. פעם על גדת הממל, על הרפסודות או הסירות המונחות שם. גם בכיבוש קובנה השתתף. כלומר, כשהתותחים הגרמניים ירו בעוצמה רבה מדי, זחל אל מרתף שכבר היו בו עשרה בני אדם, שלושה כלבים וחמש תרנגולות.
אבל עכשיו תמו בשבילו חיי האינדיאנים נוסח קרל מאי. המינהל הגרמני דאג גם לו. "Liaudes mokykla, בית ספר עממי ליטאי" כתוב לפני בית שעליו להיכנס אליו עכשיו מדי יום. בהתחלה כעס על כך מאוד, ממש רתח מזעם, וניסה כמה פעמים להבריז. אבל כשהבין שבגלל זה עליו להשלים כפליים את מה שהחסיר, ונוסף על כך הוא מתבזה לפני החרוצים ממנו, התיישב ללמוד. הוא כבר יודע לקרוא ולכתוב טוב יותר מאביו, המביט בו מלא גאווה כבמלומד, כשהוא מאיית לפניו את ה"דברטיס" בשטף כמו הכומר. ואמו חולמת לפעמים שבנה אולי יהיה בעצמו פעם איש כמורה.
7. גבעת נפוליאון על הממל
Napoleonshügel an der Memel · עמוד 26 · הטקסט: הרברט אוילנברג
חושבים על שווייץ הסקסונית כששטים בממל. ובמקומות אחדים, שבהם הגדות גבוהות ומיוערות במיוחד, וגג של בית אחוזה או מגדל מעוטר שיניות של טירה מנופפים מלמעלה, חושבים גם על הריין ועל המוזל. ספינות שתיבות הגלגלים שלהן מאחור חולפות ברעש ומעלות גלים. אופייניות עוד יותר לנהר הן הרפסודות הרבות, הנסחפות במורד הזרם כמעט בלי קול. כמעט על כל אחת בוערת אש, שאורה האדום זוהר יותר עם דמדומי הערב. מסוכות הקליפה או הערבה, שנבנו על קורות העץ הצפות כדי לישון בהן או להתגונן מפני הגשם, זוחלים לפעמים החוצה בני אדם שנראים כאילו צמחו יחד עם נוף הנהר.
מנסרות עץ רבות על הגדות עושות את מלאכתן בנחת. סוסים רועים באחו שליד הנהר, ופרות אדומות וחומות, שבקיץ אוהבות לעמוד עד הבטן במים הצהובים של הממל. סנוניות, המקננות בחורים קטנים במדרונות החוליים, חולפות ביעף בלי קול לאורך הגדה. והרעש היחיד שנשמע לפעמים מלבד המסורים בא מהכובסות, החובטות ומכות את כביסתן על אבני הנהר במחבטי עץ ושרות:
אישה קטנה, קחי את הטאלר העגול,
קני לך סבון משובח!
רעננה ופורחת עלייך להיות
כמו פעם אצל אמא.
אח, אצל אמי היקרה
פרחתי כמו ורד,
מאז שאני אצלך, מלוכלך שכמותך,
אני נובלת כמו נענע.
8. בירוטה
Birute · עמוד 28 · הטקסט: הרברט אוילנברג
תני לי יד, בירוטה הקטנה והיקרה! כך נכון. ועכשיו הביטי בי! ראו נא, את זה אינך אוהבת. וכבר משכת ממני שוב את ידך! וכשאני רוצה ללטף את שערך הבלונדיני והחלק, את מקמטת את המצח ומתנערת כסייחה צעירה שהזבובים מרגיזים אותה, נערה ליטאית עיקשת!
ספרי לי אגדה עתיקה של עמך! אינך יכולה? אז שירי לי שיר עם קטן, ליטאי, נוגה! אינך רוצה? האם את יודעת שאבותייך היו עובדי אלילים, עובדי אלילים רעים ועקשנים, עד שהאבירים הפרוסים שלנו הביאו אותם בחרב אל הטבילה! אינך מאמינה? כיוון שאת מצטלבת בבוקר, בצהריים ובערב, אינך מאמינה, ומביטה הצידה בכעס! אבל כך היה, אני אומר לך, אינך צריכה לעשות פרצוף.
הם הכו פעם אלה באלה כמו שדים, הפרוסים והליטאים. על הוויסלה וכאן על הממל. אבל אחר כך נעשו ידידים טובים. טובים כל כך, שבראגניט למשל, שיש בה שני בתי קברות נפרדים לקהילה הגרמנית ולקהילה הליטאית, גופותיהם של אנשים שהכירו היטב זה את זה בחייהם עוד נפגשות לעתים קרובות בלילה, כשמזג האוויר סוער.
אבל את הרי כבר אינך מקשיבה, בירוטה הקטנה! מזמן ברחת. אבל שטרוק שלנו לכד אותך כאן. הנה! הביטי! קססס!
9. מוכרת עיתונים ליטאית
Litauisches Zeitungsmädchen · עמוד 30 · הטקסט: הרברט אוילנברג
"קובנואר צייטונג! קובנואר צייטונג! של היום!" מדי ערב, מעט אחרי ארבע, זה מהדהד כך ברחובות קובנה כדופק הזמן. מגרונותיהם החזקים של מוכרי העיתונים הקטנים והמוכרות הקטנות. כנעירת חמור עלובה זה נשמע, כשהם מכריזים על סחורת הנייר שלהם. בלי לאות הם חוזרים על קריאתם, עד שהערב והמשטרה הקפדנית מגרשים אותם מהרחוב.
חוטפים את הגיליון מידם ומרפרפים על הדיווח: "זירת המלחמה המערבית. קרבות מרים. זירת המלחמה המזרחית: קבוצת הארמיות של הגנרל-פלדמרשל פון הינדנבורג... הארמייה של הגנרל פון לינזינגן... זירת המלחמה בבלקן: אין חדש." עכשיו קוראים זאת שוב ביתר דיוק וזוכרים עובדות ומספרים אחדים. עד מחר לפחות. עד שדיווח חדש ידחק הצידה את זה של היום, כמו שהחיים דוחקים את המתים.
הילדה הקטנה, שאינה יכולה לקרוא ולהבין את העיתון, נועצת מבט תמה בקונה הבולע בלהיטות את האותיות. יש לה עניין אחד ויחיד במסחר במאורעות העולם. "חמישה פפניג!" היא ממלמלת בין שפתיה הבולטות, ומנגבת בקוצר רוח בידה השמאלית הריקה מתחת לנחיריה הרחבים. הקורא ננער מבולבל מהמאורעות המודפסים. "אה כן! נכון! הנה לך גרוש, פולנייה קטנה! מותר לך לשמור את העודף, כי היום כתובים בדיווח דברים יפים כל כך."
היא רצה שמחה אל עמיתיה הקטנים, המקיימים מדי פעם בפינות הרחוב אספה ודיון על הכנסות היום. שם בחוץ, בשדה הקרב, נופלים אלפי חיי אדם פורחים. "קובנואר צייטונג של היום!" ממשיך להדהד.
המשך הספר
- חלק 2: סביבות קובנה והכניסה לווילנה (טקסטים 10 עד 18) ←
- תוכן העניינים, השער, ההקדשה וההקדמה
- הסקירה הביקורתית של הספר
הספר יצא ב-1916 וזכויות היוצרים בו פקעו: שטרוק נפטר ב-1944 ואוילנברג ב-1949. מספרי העמודים הם מספרי העמודים בקובץ ה-PDF. בינה מלאכותית סייעה בתרגום, והוא טרם עבר הגהה של קורא גרמנית. הספר המקורי להורדה, PDF.