בחלק זה
- 10. מנהל מוזיאון
- 11. הנקודה היפה ביותר בקובנה
- 12. מאניה
- 13. חורבת כנסייה ליד קראסני דבור
- 14. מנזר פוז'איסטיה
- 15. בית קברות ליטאי
- 16. רחל
- 17. מבט על הר הטירה בווילנה
- 18. כנסיית ניקולאוס בווילנה
10. מנהל מוזיאון
Ein Museumsdirektor · עמוד 32 · הטקסט: הרברט אוילנברג
"Tadas Daugirdas, תדאוס פון דובגירד", כפי שנשמע השם הליטאי בצורתו הפולנית: כך כתוב על כרטיס ביקור התלוי על הדלת המובילה למוזיאון בקובנה. דופקים, והאיש שהרישום הזה מצייר את דיוקנו מביט בנו. בלבוש רפוי מעט, ובלי להכביד על עצמו בצווארון נוקשה, החונק בלי הרף את חדוות החיים, כמו המחוך אצל הנשים, הוא יושב שם, מנהל המוזיאון. בנימוס שיש לו, ובמבט מלא אותה אנושיות שחובקת, כמו אצל שילר ב"אל השמחה", את העולם כולו. הוא מרים לאט מאוד את עיניו מלמטה ובוחן אותך בטוב לב: "אח יקר, איזה מין בחור אתה שוב עשוי להיות."
אני זוכר היטב את ביקורי הראשון אצלו. באחר צהריים של מרס, אפור כנייר סופג, עד שאפילו אופטימיסטים חסרי תקנה יכלו לפקפק בערך הקיום. אז, כשראיתי את האיש הזה בעולמו הקטן והמלוקט, שכל פריט בו נראה כמבשר: "בהשתקפות הצבעונית יש לנו את החיים", חשתי מיד שוב כמו בבית.
המוזיאון שלו זוכה עכשיו לביקורים תכופים. הרבה יותר מאשר בימי הרוסים. מיד אחרי כיבוש קובנה, כפי שהוא אוהב לספר, כבר התייצבו ברברים באפור-שדה כדי לראות את האוסף שלו. אף תמונה, אף כרך לא אבדו ממנו. והוא ממשיך לנצח על ציוריו, אבניו, ממצאי החפירות, כלי הנשק, הספרים והפריטים הנדירים, כדמות מדיקנס או מבלזק. לסירוגין הוא נוטל את המכחול, לסירוגין את העט, כדי לתת מנה לחוקרי העתיקות של ליטא.
"הציירים אומרים שאני ארכיאולוג מצוין, והארכיאולוגים מכריזים שאני צייר מעולה!" כך הוא, מספר אנקדוטות משעשע, מדווח בחיוך על עצמו, מביט בעליונות אחרי עשן הטבק שלו, ומרגיש בבית באותו גן עדן עלי אדמות שבו נשמו דון קישוט, א.ת.א. הופמן, הנס פון בילוב ורוחות נעלות אחרות.
11. הנקודה היפה ביותר בקובנה
Der schönste Punkt von Kowno · עמוד 34 · הטקסט: הרברט אוילנברג. השיר: אדם מיצקביץ', כפי שהובא בספר בתרגום גרמני
הנקודה היפה ביותר בקובנה, מפגש הוויליה הענוגה עם זרם הממל. כנערה עליזה ממהרת הוויליה, בתה החיננית ביותר של ליטא, אל המחזר הרחב והאדיר. בנחת חגיגית מתאחדים השניים לעיני קובנה וויליאמפול. כאורחות אילמות וכצופות נוכחות שתי הערים בחתונת שני הנהרות, הזורמים מאוחדים בפיתולים מנצנצים צפונה, ומסתתרים בביישנות בין הרים ויערות מעיני המביטים אחריהם. אפשר להמשיך לטוות את המשל: ההלמות והדפיקות של חיילי ההנדסה שלנו, העובדים על גשר העץ שמעל הוויליה, נשמעות באוזנינו כמעט כרעש ליל החגיגה שלפני חתונתו של זוג הנהרות.
כאן, במקום הזה, שבו אולי תתנשא ביום מן הימים אבן זיכרון אדירה לזכר כיבוש קובנה בידי הצבא הגרמני, חיבר מיצקביץ' את שיר העם החינני ביותר שלו: השיר על הוויליה ועל הליטאית, הנופלת קורבן, מלאת אהבה, לזר, לגרמני, כמו הוויליה לניימן. יבוא כאן השיר, כי שב ונעשה אקטואלי, וכי חרוזיו מצטלצלים גם בתרגום הגרמני יפים כגלי שני הנהרות:
הוויליה זורמת בעמק הענוג של קובנה,
נרקיסים פורחים שם וצבעונים עמם.
נערת ליטא להטה כפרחים,
לרגליה היה מוטל מיטב הגברים.
הוויליה אינה כמהה לפרחי קובנה,
רק עם הניימן היא מבקשת קשרי אהבה.
נערת ליטא אינה שועה לבני עמה,
היא אוהבת רק את העלם מארץ זרה.
הניימן אוחז בוויליה בזרוע חזקה,
דרך צוקים הוא נושא אותה ושממה פראית,
לוחץ אל חזהו הקר את אהובתו החמה,
ואובד, מאוחד עמה, בים העמוק.
כך גם הזר לקח את לבך,
ליטאית, ממולדת אהובייך:
גם את שוקעת בגלי השכחה,
רק עצובה יותר, כי את נותרת לבדך.
להזהיר לב ונהר, מי יצליח בכך!
הנערה תאהב, והוויליה תזרום:
את הוויליה יבלע שטף הניימן,
והנערה תשפוך בבדידותה דמעות רבות.
12. מאניה
Manja · עמוד 36 · הטקסט: הרברט אוילנברג. המילים בפולנית הושארו כבמקור: Dzien dobry, יום טוב. pan, אדוני. Dobrze, טוב.
Dzien dobry, מאניה!
Dzien dobry, pan!
מה שלומך, מאניה?
Dobrze!
תרצי לתת לי כוס תה?
Dobrze!
היית רוצה להיות גרמנייה?
Dobrze!
תרצי לבוא איתי לברלין?
Dobrze!
אבל את צריכה קודם ללמוד לדבר גרמנית.
Dobrze! רוצה אני!
או שאני פולנית.
Dobrze, pan! Dobrze!
כמה פעמים האזינו בבית תה לשיחה כזאת או דומה לה בין לובש אפור-שדה לבין נערה פולנייה, כמו זו היושבת כאן לפנינו: בזרועות שלובות זו בזו, כמו בריקודים שלהן. מתגרה ודוחה בעת ובעונה אחת. בגאווה הלאומית של הפולנים, ובכבוד השקט כלפי המנצחים הגרמנים, שהם לעולם אינם אומרים בקול, ושרק לפעמים מביט בנו מתוך עיניהם. רק לפעמים!
13. חורבת כנסייה ליד קראסני דבור
Kirchenruine bei Krassny Dwor · עמוד 38 · הטקסט: הרברט אוילנברג
זו הייתה כנסייה. למעלה על הגבעות, מעל העמק הירוק והחינני של הנייביאז'ה, הניימן הקטן, הממהר בארץ זריז וצר כמו האילם, עמדה ובירכה בקול הפעמון העדין שלה את היום הצעיר והוורוד ואת הלילה החום היורד. "שם למעלה עומדת הקפלה, מביטה בדממה אל העמק." מדי יום ראשון באו בעלי האחוזה מהטירה הסמוכה קראסני דבור כדי להתאחד בתפילה עם איכריהם.
עכשיו עבר כאן מלאך ההשמדה ועשה מהכנסייה הקטנה והשלווה גל חורבות שומם. בפסולת הבניין הלבנה מגלה המטפס עליה עוד שרידים מאפריז הסטוקו העדין שהתפתל בפנים סביב אולם הכנסייה. הצריח הקטן, שהופל בירי, מוטל מרוסק כראשו של גוליית על גופת האבן. חוטי ברזל חלודים, התלויים עליו כקורי עכביש, עוד מסגירים מדוע הייתה הקפלה, כעמדת תצפית, חייבת ליפול קורבן לאש הארטילריה. צלב הקרניים שבראש עצמו עודנו שלם ונוצץ בזוהר השמש כרוח האהבה מעל הערבוביה השוממה.
אמא זקנה אוספת מהקורות המנופצות, המזדקרות מגל ההריסות כעצמות שבורות, עצי הסקה לתנורה, ומתחממת בשרידי תאי הווידוי שלידם כרעה פעם. קברי בית הקברות, הפזורים בעשב סביב הכנסייה, מביטים בכל זה בעיניים מתות.
14. מנזר פוז'איסטיה
Kloster Poshaisstzje · עמוד 40 · הטקסט: הרברט אוילנברג
קבור ביערות אשוח הוא שוכן מעל ברך הממל, במעלה הנהר מקובנה. על רמה שנקראה מימים ימימה "Mons pacis", הר השלום. קתדרלת בארוק אדירה עם שני מגדלים אדומים וכיפה ירוקה מכתירה את הפסגה. אציל ליטאי אדוק ממשפחת אצולה עתיקה בנה אותה. כריסטופר זיגיסמונד פאץ שמו בחייו ובמותו. במבט קרוב יותר צריך לומר שבעם פקפקו מאוד באדיקותו. סיפרו שרקד במנזר עם הנזירות וגם אהב את הכוס. בכל עת, ובלי להתחשב כלל בצומות.
סביב הקתדרלה ובצלה שכנו, כאפרוחים המצטופפים תחת הדוגרת, נזירי המסדר הקמלדולזי, שהתיישבו כאן ביוזמת פאץ, שהתוודע למסדר הזה בעת שהות בפרוג'ה. בתאים נמוכים, מסוידים לבן, שרק הצלב קישט אותם, עסקו האחים האדוקים יומם ולילה בתפילות ובתרגילי תשובה. וכשנפגשו בהליכותיהם בגן המנזר, לחשו זה לזה ברצינות, כשהם מביטים זה על פני זה במבטים נבוכים, "Memento mori!", שתי המילים היחידות שבהן הותר להם להפר את נדר השתיקה שכבל אותם.
אחרי המרד הפולני הגדול של 1830 מסרו הרוסים בלי התחשבות את המנזר הקתולי העתיק לכנסייה האורתודוקסית. היא חצתה את חלל המזבח של הקתדרלה, שעיטרו אותו תקרת סטוקו כבדה ויפה ועמודי שיש אדמדמים מנומרים בשחור, באיקונוסטאזיס, מחיצת האיקונות, והשאירה במקומו מהקישוט הקודם רק את תמונת מריה, הנערצת מאוד בעם. הנזירים הקתולים נדדו משם, וכמרים רוסים התפשטו בתאיהם הקדושים ובקתדרלה.
לשווא קימט פאץ הזקן, בדיוקנו שבחדר האוכל, את גבותיו השחורות על האונס הזה של המוסד שייסד, והביט בזעם ובשאלה ברעייתו היפה התלויה מולו, רוזנת צרפתייה דה מאיי: "מה את אומרת על החוצפה הזאת, איזבלה?" הכמרים האורתודוקסים המשיכו לשיר באין מפריע את הליטניה שלהם בכנסייתו ופסעו בלי משים על קברו, שחובבי עתיקות מבין חיילינו, שחנו קיץ שלם במנזר הנטוש, גילו מתחת למרצפות האבן מימין לכניסה לכנסייה. שם נחה גופת מייסד המנזר, לפי הוראתו שלו, כדי שכל מבקר בכנסייה ידרוך ברגליו על עפרו. כאות לחרטתו של האדון הרם נחקקה פעם, כך מספרים, באבן הקבר הכתובת שנשחקה בינתיים, שיכלה לעמוד מעל כל קבר אנושי: "Hic iacet peccator!" כאן שוכב חוטא!
15. בית קברות ליטאי
Litauischer Friedhof · עמוד 42 · הטקסט: הרברט אוילנברג
בשום מקום בעולם, מלבד אולי בטירול, אין רואים צלבים רבים כל כך כמו בליטא. כאילו הצלבים חייבים להתבלט במיוחד כאן, במקום שאליו הגיעה הנצרות מאוחר יחסית מכל ארצות המערב. כתרנים גבוהים הם ניצבים יחידים ברחוב הכפר, בשולי השדות ובצמתים. מקובצים מוצאים אותם בבתי הקברות של ליטא, שם הם צומחים מהקברים כחבצלות גדולות וקודרות.
לעתים קרובות זרועות הצלב מעוטרות בגילופים משוננים, צבועים כחול, אדום או ירוק, והוא זוהר כזר ססגוני של פרחי איכרים. במרכז, בנקודת ההצטלבות של שתי הזרועות, רואים לעתים קרובות תחת גגון תיאור קטן יותר של הצליבה. פה ושם מוצאים גם על עמוד חלק וגבוה מלאך עגול לחיים או קדוש העומד תחת קירוי, שלעתים דומה ממש למטרייה. אבל אלה תוצרים של תקופה מאוחרת יותר, ומקורם בדרך כלל בבארוק.
צלבי הקבר והדרך הליטאיים העתיקים והאמיתיים נושאים כמעט בלי יוצא מן הכלל בראשם עוד צלב ברזל קטן, המעלה אותם כביכול בריבוע. הצלבים הקטנים האלה הם צלבי הקרניים, הייחודיים מאוד לליטא, שהיו ידועים שם כבר בימי עבודת האלילים כסמלי השמש והאש. הקרניים דוקרניות, או מפותלות בזיגזג, או מסתעפות, ולא אחת הן מסתיימות בכוכבים קטנים, שנראים כמתפצחים בקצותיהן.
נטויים מרוב שנים, מברכים צלבי הקבר הגבוהים האלה את העובר ברגל או בעגלה, כסימני ההיכר של המתים, שהעם הליטאי חי איתם, כמו שום עם אחר, במגע מתמיד, חרד או ידידותי. בייחוד בחורף יש בכך לעתים קרובות משהו מבעית, כשמתוך משטח השלג הלבן המכסה את הארץ כולה מזדקרים הצלבים השחורים והגבוהים ונראים כרומזים באצבע רצינית. ובלתי נשכח יישאר בזיכרונו של כל אחד מראה בית קברות ליטאי בחורף, כשעל רקע שקיעה שותתת דם התבלטו קווי המתאר הקודרים של קבוצת צלבים כזאת כצללי גולגותא.
16. רחל
Rachel · עמוד 44 · הטקסט: הרברט אוילנברג
היא רכה וחולמנית ונוטה מעט להתלהבות נוגה. היא אינה מבינה דבר בפוליטיקה, לא כלום. זה משעמם אותה מדי. היא גם אינה מדברת ואינה מבינה ז'רגון. חס ושלום! אלוהים ישמור, רציתי לומר. היא שונאת לדבר יידיש. היא משוחחת רק ברוסית או גם בצרפתית. היא קוראת את היינה בגרמנית ויודעת למה התכוון ניטשה באדם העליון. כמובן שהיא יודעת. והיא כועסת על כך שאנחנו מתפלאים שהיא יודעת זאת. על השאלה: "את מכירה את תרז רקן?" היא רק מחייכת ברחמים רכים או מעירה באירוניה: "לא רק מהקולנוע, כמוך!"
עיניה השחורות והגדולות קראו כל כך הרבה. הן מביטות מלאות ציפייה אל העולם ואל החיים, אם ומתי יתחילו סוף סוף להיות כמו ברומן. וגם פיה היה רוצה לדעת על כך משהו. אבל הכול הרי עצוב כל כך, עצוב כל כך עלי אדמות. אז היא ניגשת לפסנתר ומנגנת: ריקוד מלנכולי של שופן, הפליט המסכן, הפולני חסר המולדת, הגדול בבני העם המסכן, שביניהם הם, כיהודים, חיים כאן כצללים בין צללים. בקדרות היא מרימה את הגבות המזרחיות, ודמעות אחדות נופלות על קלידי הפסנתר.
קרובת משפחה ניגשת, מביטה בה ושואלת בסקרנות: "בכית, רחל?" מיד היא מפסיקה לנגן וסוגרת את המכסה. "את כנראה משוגעת? לא עולה על דעתי. החיים כתובים בפרוזה."
17. מבט על הר הטירה בווילנה
Blick auf den Schlossberg in Wilna · עמוד 46 · הטקסט: הרברט אוילנברג
דגל שחור-לבן-אדום למעלה על בסטיון הר הטירה בווילנה, כמה פעמים בירכו אותך עיניים גרמניות! לא רק העיניים הבורקות של החיילים הראשונים שנכנסו, שראו אותך מתנופף בתחושת ערך עצמי גאה ויפה, כאילו כל אחד ואחד מהם הניף את הנס הזה מעל עיר היגלונים העתיקה. לא, גם מבטיהם הרבים של אלפי הגרמנים שבאו אחרי הכובשים, ששהו כאן בווילנה שבועות וחודשים וניהלו את העיר ואת הארץ שמסביב לטובת צבאנו ומולדתנו, הופנו לעתים קרובות אל הדגל שם למעלה ושאבו ממנו נחמה, כחיילים עייפים.
כשהדאגות לזוטות המלחמה ביקשו לעמעם את החוש לגדולת השלם שאותו שירתו, רומם המראה של הסימן הססגוני הזה, המתנופף בסערה ובאור השמש במרומיו האווריריים, את הלבבות השוקעים. "הרי לא היית רוצה שיחסר בקיומך המראה של הדגל המתנופף על ההר ההוא!" אמר לעצמו לא אחד, כשהגעגועים הביתה ביקשו לאחוז בו, הגעגועים עם הפזמון המפתה: "רק בגרמניה, כן, רק בגרמניה, שם הייתי רוצה לחיות לנצח!"
18. כנסיית ניקולאוס בווילנה
Nikolauskirche in Wilna · עמוד 48 · הטקסט: הרברט אוילנברג
כמה תמורות עברו הכנסיות! ראיתי כאלה שסוסים עמדו בהן ואכלו חציר מתאי וידוי לשעבר. ראיתי מסגדים שחזירים נברו בגומחת התפילה שלהם. ראיתי בתי כנסת שנכלאו בהם שבויים והתגוללו על ספסלי התפילה. ארון הקודש נפרץ ונשדד בידי הקוזקים. ובמקום שבו היו מונחים לפנים ספרי התורה, תלו עכשיו השומרים את מקטרות הטבק שלהם. למעלה, במקום שבו ישבו הנשים, התייבשה הכביסה המלוכלכת והספוגה זיעה של הרוסים. ראיתי קפלות שאוחסן בהן קמח, וכאלה שהתעופפו בהן תרנגולות בלי בעלים.
הטוב מכול עלה בגורלן של הכנסיות שנשארו נאמנות לייעודן ורק החליפו כביכול את דתן. כוונתי לכנסיות שנעשו, בלי לשנות דבר בקישוטן ובעיטוריהן, לכנסיות חיל מצב ללובשי האפור-שדה שלנו, כמו זו שהינדנבורג מתפלל בה מדי יום ראשון, וכמו קתדרלת ניקולאוס או קזימיר הזאת בווילנה, שיועדה למשך המלחמה לתפילה האוונגלית.
היא כבר נאלצה פעם להחליף את אמונתה. אז, בשנת 1832, כשהרוסים העלו בלי התחשבות, בן לילה, את כנסיית הבארוק הנכבדה הזאת, שכבר יותר ממאתיים שנה הטיפו בה בליטאית ובפולנית, לדרגת קתדרלה יוונית-קתולית. במקום את קזימיר הקדוש היה עליה לשרת מעתה את ניקולאוס הקדוש. האיקונוסטאזיס, מחיצת האיקונות, עם שלוש דלתותיה המחקות את מתקן התיאטרון העתיק, הוצבה לפני קודש הקודשים, והקישוט הפיסולי הוסר. ובמקום שבו קרא פעם כומר מקומי את המיסה לפי התקנון הרומי, עמד עכשיו בין זוהר נרות גבוהים כומר רוסי, המצנפת הגבוהה דמוית הגליל על ראשו, ובירך את קהילתו הזעירה.
היום מטיף שם בימי ראשון, בלבוש השדה הסגול, כומר אוונגלי לחיילים הממלאים את בית האל. וקולו מהדהד מהקירות באופן מטלטל כשהוא אומר את המילים: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, ואשמורה בלילה."
המשך הספר
- → חלק 1: ליטא וקובנה (טקסטים 1 עד 9)
- חלק 3: וילנה והיהודים (טקסטים 19 עד 27) ←
- תוכן העניינים, השער, ההקדשה וההקדמה
- הסקירה הביקורתית של הספר
הספר יצא ב-1916 וזכויות היוצרים בו פקעו: שטרוק נפטר ב-1944 ואוילנברג ב-1949. מספרי העמודים הם מספרי העמודים בקובץ ה-PDF. בינה מלאכותית סייעה בתרגום, והוא טרם עבר הגהה של קורא גרמנית. הספר המקורי להורדה, PDF.