בחלק זה
- 49. בית העירייה במיטאו
- 50. טירת אלט-אאוץ
- 51. טירת נויאנבורג
- 52. טירת אדוואלן
- 53. חורבת המבצר דובלן
- 54. על חוף ליבאו, 7 במאי 1916
- 55. בנמל ליבאו
- 56. נמל המלחמה של ליבאו
- 57. מבט על גולדינגן
- 58. חווה לטבית
- 59. חופשת מולדת
49. בית העירייה במיטאו
Rathaus in Mitau · עמוד 110 · הטקסט: הרברט אוילנברג. השיר "אמהות בלטיות" מובא בספר כשיר שמחברו אינו ידוע.
בכל מאורע משמח וראוי לזיכרון למולדת הגרמנית ראו בזמן המלחמה את הדגל השחור-לבן-אדום תלוי מבית העירייה הישן של מיטאו. מאוריציוס השחור שעל שבשבת בית העירייה החזיק אז את דגלונו בגאווה אל השמים ובירך את כנסיית השילוש שממול, המחזיקה את מגדלה גבוה כעיפרון מחודד יפה. שניהם, מגדל בית העירייה ומגדל הכנסייה של מיטאו, לא נזקקו עוד לדכא את רוחם הגרמנית האמיתית. כשם שגם התושבים הבלטים של העיר לא נאלצו עוד להסתיר אותה, הם שכאיברים קטועים של הרייך הגרמני ושל העם הגרמני סבלו מרה בכל הזמנים, ובייחוד בתחילת המלחמה, מהשתתפותם העמוקה בנו ובענייננו.
לפי תחושתי, הדבר מובע בעוצמה הרבה ביותר בשיר, שאת מחברו או מחברתו, כמו בשירי העם העתיקים, אין איש מכיר. אסור היה להדפיסו, והוא הועבר רק בכתב יד, בסתר ובסכנת חיים, כמו כרוז או שיר מלחמה לפני מאה שנה בין חסידי "ברית המידות הטובות" בפרוסיה המבותרת. אף שלא אחד ולא אחת כבר קראו אותו ודאי, יבוא כאן בכל זאת שוב מקומו, כי הוא נמנה עם הדמעות האצילות ביותר שנשפכו במלחמה העצובה לאין שיעור הזאת. שמו "אמהות בלטיות", וזו לשונו:
"מי גאה כמונו בעולם?"
כך אתן אומרות, נשים גרמניות,
"בנינו יצאו אל השדה
מכל המחוזות הגרמניים,
לשיר, למות, כרצון האל."
כן, אתן אמיצות וסובלות בדממה.
אתן נושאות זאת למען כבוד ארצכן,
ובכל זאת, בכל זאת, אנחנו נושאות יותר.
ירחם עלינו האל,
בנינו אינם שם.
בנינו, הם מובילים בנשק ובמגן
נגדכם עדרים אסייתיים,
בנינו, הם נאלצים בצבא הרוסי
לרצוח את בני שבטם.
ובעוד הם מקריבים את דמם הישר,
רודפים את כולנו כאן שנאה וזעם.
הם נוטלים מאיתנו כבוד וזכות ושפה.
מי יעזור לנו, הבלטים? מי ימחה את החרפה?
מי שומע את זעקת כאבנו?
בנינו אינם שם.
אתן רואות כבר ברוחכן את הלוחמים,
את הגיבורים עטורי הדפנה.
אתן שומעות את צליל הפעמונים הצוהלים,
המבשרים לכן ניצחון ושלום.
אח, חשבו על האמהות בארץ הבלטים,
העומדות דוממות ובוכות מרחוק,
הרואות גם הן ברוחן את בניכן,
הגיבורים, חזקים וחופשיים כל כך,
ושלנו אינם שם!
50. טירת אלט-אאוץ
Schloss Alt-Autz · עמוד 112 · הטקסט: הרברט אוילנברג
רוצים אתם להכיר את קורלנד ואת הקורלנדים, קראו את הרומנים של פנתניוס או של קרל וורמס, ובין לבין כמה שירים של גרוטהוס או נובלה עדינה של הברון פון קייזרלינג, החי זה זמן רב במינכן, אך עדיין משתקפים בו טבע מולדתו הבלטית ואותם בני אדם! דרכם הישרה, ולעתים אף הגסה, של האדונים הגבריים בארץ הזאת, הברונים הבלטים המפורסמים, פועלת כאן, כשהיא לכודה בתמונה ובמשל, אולי חזק עוד יותר מאשר עכשיו בחיים הממשיים, שהטילו באימי המלחמה ובמהומותיה את צלליהם המאפילים על הנשמות הגאות האלה.
הדבר נכון גם לנשות האצולה של קורלנד, שיש באופיין בקלות, כנצר עדין שנשתל בארץ זרה, משהו חולני, רגיש יתר על המידה ונוח להתרגז, שבמקומות אחדים עוד התגבר בגלל נישואי קרובים. במידה שמותר בכלל להכליל קווים עדינים כאלה.
הטירה שכאן, שבה שכנו זה מאות שנים אצילים ואצילות, ושבקרבתה גדלה אליזה פון דר רקה, הקורלנדית המפורסמת ביותר, סבלה קשה מהמלחמה. אין רואים זאת ברישום, כי האמן צייר אותה, כגברת מכובדת ומבוגרת, מצדה המחמיא ביותר. אבל אילו הקפנו את מגדל הטירה, היינו רואים איך פגז כבד קרע סדק רע באגף האחורי. כאילו הייתה בדו-קרב סטודנטים בדורפאט וספגה מכה קשה. אבל נישאר לעמוד לפניה מלפנים, ונשכח את צדה האחורי. כאן לא קרה לה דבר. רק כמה סדקים וקמטים קיבלה, ויוני הבר, המקננות למעלה בין השיניות ובחדר המגדל, התרבו כמו העשבים השוטים בפארק. השבשבת, שאין משמנים אותה עוד, נאנחת, כשהיא מסתובבת ברוח, על המלחמה. "ממש כמוני!" חושב בעל הטירה, וממשיך לשאת בחיוך ובכבוד את הבלתי נמנע.
51. טירת נויאנבורג
Schloss Neuenburg · עמוד 114 · הטקסט: הרברט אוילנברג
כאן חיה, אהבה וסבלה אליזה פון דר רקה, האוהבת והרגישה ביותר בין הנפשות היפות של המאה השמונה עשרה. מחדר המגדל של הטירה הביטה החוצה, וחיפשה בצורות העננים הזוהרים, הלבנים והכחולים, החולפים בשמי קורלנד, את האליסיום שהארץ, הנישואים לגבר קשה, הפכפך, שאהב לענות אחרים, לא נתנו לה. שם, בשיחי הפארק, שהיום הוא פרא ומכוסה צמחייה, ישבה והאזינה לחליל הזמיר הרך, או לרעם ולסערה של סופה רחוקה.
ליד הפלג, המפכה גם עכשיו על אבנים גדולות מכוסות אזוב ירוק, מאחורי הטחנה, קראה במערה מלאכותית את האודות של קלופשטוק, את "האביב" של קלייסט, את "אגתון" של וילנד ואת "ורתר" של גתה, שאהבה לבכות עליו. ובזכרה את בעלה הקר, הפקידה בידי הרוחות את האנחה שנפלטה ממנה כבר ככלה: "האם אנחנו הנשים רק חתיכת בשר? האם אין גם לנו נשמה?"
בחדריה הרחבים של הטירה, שאינם נראים לנו עוד שוממים ועזובים כפי שנראו פעם לה, שתמיד פחדה בהם כבבית מכושף, גר היום הברון וילהלם פון דר רקה, נין אחיה, המושרש כמוה כולו בספרות ובאמנות הגרמנית. מכאן שמרגישים כמו בבית בטירה הקורלנדית הזאת, שפנימה היקר, עם זיכרונותיו הרבים, הועלה למרבה הצער באש במהפכה הרוסית, אך אחר כך שבו בעליה ובנו אותו בדיוק כפי שהיה, מתוך קירות היסוד העבים שנותרו עומדים.
גם מדרגות האבן המקורות שבחצר הטירה הקודרת נשמרו, אלה שאבירי פון דר רקה רקעו פעם במעלה בשקשוק שריונים, ושכף רגלה העדינה והביישנית של אליזה הנערה דרכה עליהן בהיסוס, בעוד תחושות קשות וחרדות עוברות בדמיונה התוסס, שלפי הודאתה שלה עשה את הדברים ואת בני האדם שסביבה "פעם שדים, פעם מלאכים". מעברים מסתוריים חוצים את הטירה, כמו זיכרונות ישנים, כמעט שקועים, החוצים את נשמתנו, "נחלת השמים" הזאת, שעלינו, כפי שכתבה פעם אליזה, שמכתביה מקסימים לא פחות מאלה של מאדאם דה סוויניה, אל הכומר של הכנסייה הישנה שליד בית האחוזה של נויאנבורג, "לשמור בכל כוחותינו טהורה מפני כוחות הרע."
52. טירת אדוואלן
Schloss Edwahlen · עמוד 116 · הטקסט: הרברט אוילנברג
"במסעותיי בקורלנד", כך נהג הברון הזקן פון מינכהאוזן לבדות, "הייתי פעם גם אורח בטירת אדוואלן. מושב אצילים מפואר! לא רחוק מגולדינגן. כן, שם למעלה באיזה מקום, רבותיי. הייתה שייכת פעם לבישופים של פילטן שבארץ הקורים. מאה שנה כבר התפשטה בה משפחת הברונים פון בר. כרתי עם הברון פון בר ידידות נצח בגלל התערבות שזכיתי בה. כמובן!
מאביו עברו אליו שתי חביות של היין האדום המשובח ביותר ממרתפי הבישופים. הייעוד: לשתות במאורעות חגיגיים במיוחד. מאורע כזה היה ביקורי. אבל כדי לא לשטוף בגרון את תוכן שתי החביות בלי שאר רוח, התערבנו שמי שיגמור אחרון את החבית שלו יצטרך להשאיל לאחר ליום אחד את הצמה שלו. נתתי לו יתרון של חמישה עשר קנקנים, ואז חיסלתי את החבית שלי בתוך פחות מחצי שעה. הברון הזקן פון זאס היה השופט. הוא ערך את מבחן הציפורן. רק משקע סמיך יצא עוד מהחבית שלי. הברון פון בר, שעוד לא הגיע בשלו עד החצי, משך ברטינה את צמתו מראשו והגיש לי את הכתר הזה שלו לאות ניצחוני.
התנדנדתי במעלה המדרגות. והנה, כשאני מגיע לחדרי, השידה שליד מיטתי נוסעת בכבודה ובעצמה סביב המיטה. הברון הזקן פון זאס, חובב מעשי קונדס, כלא בינתיים שועל בשידה כדי להבהיל אותי, וזה נסע עכשיו עם החפץ לאורך החדר ולרוחבו. כדי לגרש את השכרות הקלה שישבה בי, אני מוציא את מר שועל ומאלף את החיה הפרועה בזמן קצר, עד שהיא יורדת במדרגות כשצמתו של הברון פון בר בפיה, ומחזירה את התוספת לבעליה, כשהיא עומדת על רגליה האחוריות ומחזיקה בעדינות את שתי כפותיה הקדמיות לפניה, ממש כפודל שצריך להביא חפץ.
מאז נעשינו החברים הטובים ביותר, הברון פון בר ואני. כי קורלנדי יכול לשאת הכול. רק שמישהו ישא יותר ממנו, את זה אינו יכול לשאת."
53. חורבת המבצר דובלן
Burgruine Doblen · עמוד 118 · הטקסט: הרברט אוילנברג
מוקפת עורבים מתעופפים היא עומדת שם, על רמה קטנה, היורדת בתלילות לצד אחד. הברזה (Behrse) נקרא הנהר הקטן המקיף אותה בלולאה חמודה. השם מצלצל באוזנינו גרמני וביתי, כרוב הכינויים בקורלנד: "הברזה!"
אני פותח את פנקסי וקורא מה שרשמתי לי אתמול על חורבת המבצר דובלן, כשישבתי תחת ערבה במדרון, והנייר שעון על ברכי: "חומות ישנות מאבני גוויל. בצד אחד שרידים גבוהים של כנסייה. מימי גוטהרד קטלר, אבי שושלת דוכסי קורלנד. (למד על תולדות קורלנד בלקסיקון!) חורי חלונות שוממים. פנים רחב של החורבה. מגרש עשב. מוקף חומות שבורות. באר הרוסה. מקום מוגבה, כנראה מקום ההוצאה להורג. מהחורבות מבט דרך עצי האלמון והערבות אל העיירה דובלן. גגות הבתים האדומים מנצנצים מבעד לירק. הכנסייה הלטבית של המקום. עם מגדל מסויד לבן. הצבע התקלף פה ושם. ביצה בצדה האחר של החורבה. מכוסה טחב ירוק כקטיפה. שיחי חוזרר אדומים. ערוגה פרועה של רודודנדרונים. שיחי ורדים, שרידי גן המבצר של פעם."
העלה הירוק שקטפתי לי שם אתמול מביט בי, לחוץ וכבר מצהיב, מבין רשימותיי.
בחורבות המבצר האלה שכנו פעם אבירי המסדר הגרמני. החומות הגבוהות והחשופות, שהיום יורד מהן הקרקור העצוב של העורבים, הדהדו מצחוקם וממשתיהם. לא נשאר מהם דבר מלבד החורבות האלה, ופה ושם עוד כמה שריונים ישנים וחלודים, שמוצאים בטירות הברונים הבלטים או על הקירות ליד המזבח בכנסיות הלטביות. רק בלילות החורף, כששומעים אצלנו בכפרים את הצייד הפראי שועט ברוח הסערה, העם בקורלנד מאמין שהוא עוד שומע אותם כרוחות באוויר. אז לוחש בחוות בודדות איכר אחד לרעהו, רועד מקור: "אתה שומע איך זה מיילל! האבירים הגרמנים מהלכים!"
54. על חוף ליבאו, 7 במאי 1916
Am Strande Libaus am 7. Mai 1916 · עמוד 120 · הטקסט: הרברט אוילנברג
נסים צבעוניים מתנופפים באוויר. השמים, כחולים כמשי, חולמים אל תוך היום. רוח קלה וחמימה מהים הבלטי. זוהר שמש מסנוור. על החוף הלבן והזוהר מתגלגלים הגלים. מנגינה נשגבה. הים חושב. כבלדה מאבן שוכנת ליבאו על החוף. המגדלור. הקתדרלה הרוסית הלא גמורה, עטופה בפיגומי עץ מתפוררים, סמל של ממלכת הענק המתפוררת. במרחק המגדל האפור, בנוי האבן, של כנסיית השילוש.
לפני בית המרפא נשמעת מוזיקה צבאית. מארש מצעד. פלוגת חיל רגלים מקיפה את הכיכר שלפני בית המרפא. במרכז מזדקרים ארבעה מוטות עם דגלים שחורים-לבנים-אדומים, ארוכים, המתנופפים מעלה ומטה כלשונות נחש גדולות ושוות, והמוטות כרוכים בענפי אשוח. הם מחזיקים את יריעות המפרש המכסות את האנדרטה שעומדים להסיר ממנה מיד את הלוט. לזכר כיבוש ליבאו בידי הצבא הגרמני. היום לפני שנה.
חיילי הצי מתקרבים. בצעדים כבדים וגאים. "כי גם אנחנו היינו שם", נשמע. הם באים מה"אוגסבורג", הספינה שפתחה אז את המלחמה בתרועה מחוספסת ושיגרה את היריות הראשונות אל ליבאו. בקריאת "יחי" לקיסר ובקול ה"הידד" של החיילים צונח הלוט סביב הכן, שעליו פורש הנשר הגרמני מברונזה את כנפיו האדירות.
מה זה? ענקיות ממנו מתעופפות ומתקרבות ציפורים גדולות ושחרחרות ומטילות את צלליהן על הקרקע. הטייסים שלנו! ממש מעל הכיכר הם צוללים. כמו לאות כבוד לנשר הרייך. כמו הנסיכים הבוחרים של גרמניה, שעמדו פעם עסוקים סביב שליט העולם. הם מזמזמים הלוך ושוב, כאילו שלחה אותם המולדת לצפות בחגיגה ולברך את העיר החדשה. עכשיו הם שבים ועולים. וטרטור המדחפים מתערבב ברעש ההמון, המתפזר וצועד לקצב המוזיקה של החיילים היוצאים מרחבת החג.
ערב מאי בלתי נשכח. כשעמדו ליד הים, שהחשיך לאט, ונשימת הים נעשתה רכה יותר, והגלים הכו בחוף רק בשקט, כשיר ערש. החיילים ותושבי ליבאו, שהתהלכו על החוף ונהנו מריח המלח של הים, נראו זעירים לגמרי לעומת הים. אבל עיני כולם הביטו החוצה אל פס שחור ומוארך, שהתקרב מאחור, באופק, בין ענני הערב. צפלין! בשובו מגיחה אל האי רונו, שם הרס מתקני אלחוט רוסיים. כציפור גדולה וקודרת חתר עייף, בדמדומי הערב האדומים, אל היבשה. או גם כספינת ויקינגים, השבעה מהרס ומרצח וכמהה לנמל ולמנוחה. ובמרחק הזוהר נראה כאילו הגריפון הענקי הזה טווה, כבוכיית אורגים אדירה, את תולדות קורלנד יחד עם תהילת ארץ מוצאה הגרמנית.
כן, הגרמנים באמת כבשו את האוויר. אחרת משרצה המשורר שלהם ז'אן פאול, שחילק את העולם בטריומווירט, ובו פסק לאנגלים את הים, לצרפתים את הארץ ולגרמנים את האוויר, הצליח עמו להיות אדוני האוויר. לא רק בממלכת המחשבות. לא, גם בשדה הקרב של העת החדשה ושל העתיד, בחלל האתר הטהור, שעד כה לא נפגע ולא הופרע, ושבו מתנגשות עכשיו אומה באומה כברקים בחודי המחטים הקיצוניים ביותר. על כנפיים, כאלה שחלם לו פעם וילנד הנפח בעולם האגדות שלנו, ריחפה שם גרמניה בזוהר שמש הערב מעל הים הקורי. מה שגרמניה הילדה כמהה לו, השיגה בבגרותה.
וציפור הענק, המתעופפת שם אל חוף הענבר ושרה את תהילתנו מעל הימים ובאוויר, מבשרת יפה מכל אנדרטה את המעצמה העולמית של היום, גרמניה, שבותרה והושפלה פעמים רבות, ועכשיו היא מאוחדת לעד.
55. בנמל ליבאו
Im Hafen von Libau · עמוד 122 · הטקסט: הרברט אוילנברג
תמיד אזכור ברצון את השעה שביליתי על הסיירת הקטנה "אוגסבורג", בנמל העיר העתיקה ליבאו. וכל "עכבר יבשה" ייזכר איתי בהכרת תודה בביקור כזה. כבר המילים הראשונות של קצין המשמרת, שנשמעו לקראתנו: "ברוכים הבאים בלבביות אל האוגסבורג!" צלצלו לנו כקול המולדת. "כאן, על הקורות והקרשים האלה, אתה עומד על אדמה גרמנית. כאן אתה מוגן. כאן אתה נהנה מזכות אירוח מלאה כל עוד אתה שוהה", מרגיש כל גרמני שיכול לבקר באחת מספינות המלחמה שלנו.
רוחם החופשית של אנשי הים, שנאלצו שנים להגן על מולדתנו בספינותיהם המעטות מפני מעצמה גדולה ומנוסה הרבה יותר, נושבת אליך מרעננת כרוח הים. מהגברים, השטים ונלחמים למען חופש האוקיינוס, יוצא משב רענן של תודעת אדונים, האוחז בכל לב, כמו הסערה בדגל, ומנפח אותו.
מהחוף הזה הפליגו פעם הגליאונים של הדוכס יעקב, הנבון והפעיל שבדוכסי קורלנד, אל שתי מושבותיו, באיי הודו המערבית ובחוף המערבי של אפריקה. אל החוף הזה שבו אחר כך, עמוסים אינדיגו, קפה, קנה סוכר, תבלינים וכותנה, מנהר גמביה ומהאי טובגו. היום אין לקורלנד עוד מושבות, ואותה מעצמה שבסופו של דבר גזלה אותן ממנה, אנגליה, מבקשת עכשיו לגזול גם מאיתנו, הגרמנים, את יישובינו בחוץ לארץ.
וכאן נדמה שידו של הדוכס הזקן, שתמיד קונן על אובדן מושבותיו כעל מות ילדים, צומחת מתוך החול הקורלנדי האהוב שלו ומנופפת לספינות הצי הגרמני, כגיסו לשעבר של הנסיך הבוחר הגדול, כפי שהיה: "התנהגו יפה, בחורים! אל תניחו שיורידו לכם את הדגלון!"
56. נמל המלחמה של ליבאו
Kriegshafen von Libau · עמוד 124 · הטקסט: הרברט אוילנברג
יום החג הרוסי הגדול ביותר של ליבאו היה בשנת 1903, כשלרגל השלמת בנייתו של נמל המלחמה של ליבאו חנכו את קתדרלת הצי האורתודוקסית, מבנה הענק הצבעוני עם מגדלי הבצל, העומד היום נטוש בכיכר המרוצפת שליד הנמל, שעשב צמח עליה. כעדות לאמונה שאוכלוסיית קורלנד שמסביב, הלטבית כגרמנית, אינה שותפה לה, אבל שביקשו שוב ושוב "לכפות" אותה מלמעלה על האנשים, בכל העוצמה וההדר, כלשון השלטון.
אז, בשנת 1903, נפתחו שערי נמל המלחמה הרוסי, שבדרך כלל אין להיכנס אליו כלל, ליום אחד לפחות, לפני חבורה גדולה של אורחים מוזמנים מהעיר ליבאו, שנעלמו אמנם כצללים וכבני אדם ממדרגה שנייה או שלישית לפני נושאי המשרות הרמים, החילונים והכנסייתיים, שהופיעו מפטרבורג וממוסקבה. על מדרגות הקתדרלה עמד הבישוף, שהיה עליו לקדש את הכנסייה החדשה, ונשא נאום חגיגי, שהילל בעיקר את זכרו של אלכסנדר השלישי כצאר הנאור, שבין מחשבותיו הנאורות הייתה הנאורה ביותר זו להקים על חוף קורלנד את נמל המלחמה הגדול ביותר של הממלכה הרוסית.
שנים מעטות אחרי חגיגת הכנסייה הזאת, שהייתה נקודת השיא והסיום בבניית נמל המלחמה של ליבאו, החלו לפקפק מאוד במחשבה הנאורה ביותר של הצאר הנאור ושונא הגרמנים הקנאי. הוכיחו לצאר הנוכחי שבמקרה של מלחמה לא מוצלחת עם גרמניה כמעט אי אפשר יהיה להחזיק בעיר ובנמל ליבאו, והחלו לבנות את נמל המלחמה של רֶוֶל, הנמצא מזרחה יותר, כבסיס העיקרי של הצי הרוסי. נמל ליבאו הוזנח משנה לשנה יותר, וקיבל בהדרגה בעם את השם "קבר המיליארדים", כי הצאר אלכסנדר השלישי הטביע במפעל הזה חלק גדול מהכספים שהלוותה צרפת לארצו.
עכשיו מעשנות ספינות המלחמה שלנו בנמל האדיר, ובמבנים הרחבים לאין שיעור יכולים חיילי היבשה של הצי שלנו להתפרש כפי שלא התפרשו מעולם במגורים זרים. ובקתדרלה האורתודוקסית לשעבר נשמעת בימי ראשון התפילה לצבא המלחמה הגרמני בים וביבשה, בעוד במרחק מייללים צופרי הקיטור מהספינות החוצות את הים הבלטי, שנושא שוב, כמו בימי ההנזה, את הדגל הגרמני לפני כל האחרים.
57. מבט על גולדינגן
Blick auf Goldingen · עמוד 126 · הטקסט: הרברט אוילנברג
על הגשר שמעל הוונטה (Windau) ליד גולדינגן אפשר לקרוא, לכבוד בונהו, על עמוד פינה: "למושל האזרחי של קורלנד, האדון פאול ליליינפלד, העיר גולדינגן אסירת התודה. נבנה מכספי המס של הארץ בשנים 1873 ו-74." מהגשר הזה, שקשה להיפרד ממנו בכל פעם, רואים את העיירה החיננית נחה בחולמנות גרמנית בין עצים ושיחים, כאילו שכנה אי שם על המיין או על הנקר. רואים את הוונטה, הנהר הגדול ביותר של קורלנד, זורמת אל הים ואל העיר הנושאת את שמה. ורואים את המפל המפורסם שלה, שבו לוכדים ברשתות, באוויר, את הדגים, כשהם שוחים במעלה הנהר בעונת ההטלה ועוברים בקפיצה, כיצורים אמיצים, את הצוקים והאשדות. דבר שאין אדם מאמין בו, עד שהוא רואה אותו לפניו במו עיניו.
השטן, כך מספרת אגדת העם, גרם למפל הזה לבקשת הליווים, שהיו אויבים מרים של הלטבים. כוונתו הייתה לסכור את הוונטה בגל אבנים פרוע, שאסף מכל שדות קורלנד. כך שכל העיר גולדינגן ויישובי הלטבים שמסביב יישטפו בגלי הנהר העולה. אבל התרנגול, מבשר היום ורוחם הטובה של הלטבים עובדי האלילים, קרא אל תוך מעשה השטן, וכך הצליח השטן לשפוך אל הנהר רק חלק ממשאו. את היתר הפיל על הגדה, מבהלה מפני קריאתו החוזרת של התרנגול, ועף מיד, בכנפיים פרושות, בדמות ענן קודר, אל הגיהינום. ייתכן שמיתר אבניו נבנה מושב המפקדה הישן של המסדר הגרמני, ששרידיו הדלים, מוקפי הירק, מביטים עכשיו מרום הגדה בדייגים המציבים את רשתותיהם, כאילו רצו לצוד ציפורים ולא דגים.
כאגדה חיננית בעצמה פועלת התמונה הזאת של העיר העתיקה שליד מפל הוונטה, העיר שבה הטיפו פעם אבירי המסדר הגרמני את הנצרות לנתיניהם הלטבים, ושבה ידברו פעם גם על ימינו כעל מעשייה מוזרה.
58. חווה לטבית
Lettisches Gesinde · עמוד 128 · הטקסט: הרברט אוילנברג
היא מזכירה מאוד את חוות האיכרים בווסטפליה, חווה לטבית כזאת, הנמצאת בקורלנד בודדת, או לכל היותר בזוג, אבל כמעט לעולם אינה מקובצת עם אחרות לכפר. וגם בני האדם השוכנים ביישוב סגור ובודד כזה, האיכרים הלטבים הביישנים והמתבודדים, דומים בהחלט לאיכרי וסטפליה, שלפי פתגם עממי ישן צריך קודם לאכול איתם שלוש סאות מלח, כלומר לחיות איתם כשלוש שנים, לפני שהם נעשים קרובים אליך.
מאות שנים היו אדוני הארץ הגרמנים, הברונים הבלטים, ביחסים טובים עם אוכלוסיית האיכרים הלטבית. הם כיבדו את שפתם ואת דרכם של הלטבים, שהשפיעו עליהם רק בדת, כששכנעו את הלטבים לעבור לכנסייה הרפורמית, כשם שאבותיהם, האדונים האצילים שבאו לארץ עם אבירי המסדר הגרמני, המירו פעם את העם לנצרות. חוץ מזה תמיד חסו על ייחודם של הלטבים והכירו בו. והרי גרמני היה זה, הכומר בילנשטיין, שהניח בדקדוק היסודי שלו ובטיפול המעמיק בשפתם את אבן הפינה לכל ספרותם החדשה, שמורכבת אמנם ברובה מתרגומים. ועל כך, כתודה, שרפו המורדים הלטבים בשנות המהפכה את ביתו של המלומד ואיש הכמורה הישר הזה, שעשה למען שפתם יותר משעשתה כל האקדמיה הצרפתית למען הצרפתית, יחד עם ספרייתו, שלא יסולא ערכה בשבילם.
מכל מקום, אין שבט שיכול להתלונן פחות מהלטבים על גרמניזציה בכוח. וכבר מהסיבה הזאת אפשר לקוות, לקראת עתיד משותף אפשרי לגרמניה ולקורלנד, שהבלטים אהבו בעבר לכנות בגאווה המושבה הגרמנית האמיתית היחידה, לטוב מברית חדשה בין בלטים ללטבים. מי ייתן שאז, כשהרוסים לא ישסו עוד את שני העמים זה בזה לפי שיקול המדינה הרומי המרושע Divide et impera, הפרד ומשול, תשוב ביניהם ההסכמה הישנה!
59. חופשת מולדת
Heimatsurlaub · עמוד 130 · הטקסט: הרברט אוילנברג
לילה טוב, חבר לנשק! ישן עד שתשבע! נעיר אותך כשתהיה בבית. כלומר, נראה שאין בכך צורך. כי אז תתעורר מעצמך, כמו כולנו כשאנחנו מתקרבים אל רגבי אדמתנו.
כולנו חלמנו חלום קשה, אבל גם גדול. ראינו את הדגל הגרמני מתנופף על מגדלי הנכר ועל הריו, ונישא לפנינו עד הברזינה ועד הדווינה. ראינו את כיפות הבצל של הכנסיות הרוסיות, זהובות כשמש או כחולות כשמים, על פי רוב שבע במספר, ככוכבי הלכת העתיקים, מזדקרות מעל ערים מלוכלכות ומוזנחות. ישנו בבקתות עץ מפויחות והתרחצנו בנהרות שאת שמותיהם לא הכרנו, או לא יכולנו לבטא. צעדנו דרך כפרים שרופים ועל פני קפלות ירויות ובתי קברות הרוסים, וקברי חברינו הלכו איתנו כאבני מיל לבנות.
ראינו אלפי פנים זרות, ובני אדם שבויים רבים כל כך, שהתעוררה בנו כמיהה לחופש ולחופשה. שמענו שפות אחרות, וצלילים ושירים רחוקים, כאילו היינו מחוץ לכדור הארץ. חווינו דברים שלעולם לא נדבר עליהם, שלכל היותר רק נחלום עליהם. וגם אז נבקש מהקרובים אלינו שיעירו אותנו.
לילה טוב, חבר לנשק! כשאתה מנמנם, כמו אודיסאוס, נושאים אותך אל ארץ מולדתך. ולקול שירת המלאכים תתעורר, כשיפצחו, כמו באותו לילה שבו האמינו שנולד הגואל, בשירם הנעלה ביותר: "שלום עלי אדמות, ולבני האדם רצון טוב!"
המשך הספר
הספר יצא ב-1916 וזכויות היוצרים בו פקעו: שטרוק נפטר ב-1944 ואוילנברג ב-1949. מספרי העמודים הם מספרי העמודים בקובץ ה-PDF. בינה מלאכותית סייעה בתרגום, והוא טרם עבר הגהה של קורא גרמנית. הספר המקורי להורדה, PDF.