בחלק זה
- 40. בנאי יהודי
- 41. קטיף הפירות ב-Ober-Ost
- 42. בוקר בפארק
- 43. מחפורת בחזית קורלנד
- 44. עמדת תצפית בקורלנד
- 45. כיכר השוק של שאוולן
- 46. מבט על מיטאו
- 47. כיכר השוק במיטאו
- 48. רחוב הגדה במיטאו
40. בנאי יהודי
Jüdischer Maurer · עמוד 92 · הטקסט: הרברט אוילנברג. שמרל מציג את עצמו במקור כ-Muler, צַבָּע בעגה יידית-גרמנית.
"אני שמרל, הצבע. אני יודע לצבוע, לבנות ולסייד. מה עוד אספר לכם על חיי? אשתי מתה לי במלחמה. שלושת בניי בצבא הרוסי. אם נפלו, אם נשבו, אינני יודע. ייתן אלוהים שרק נשבו! בנותיי הגדולות נשארו בווילנה. והצעירה מנהלת לי כאן את משק הבית.
הרוסים באו ואמרו לנו: 'בתוך עשרים וארבע שעות עליכם לצאת מקובנה. מי שיימצא כאן מחר אחרי ארבע אחר הצהריים, יירה.' 'יש לי שלושה בנים מבשרי בצבא שלכם', אמרתי. 'האם בגלל זה אינך יכול לעשות שירותי ריגול בשביל הגרמנים הארורים?' נאמר לי. 'כשם שאני אוהב את ילדיי, מעולם לא ראיתי גרמני', נשבעתי. 'אתם היהודים הארורים, כולכם בעצמכם חצי גרמנים', צעקו עליי. 'אשתי בהריון, בחודש השמיני', אמרתי שוב. 'היא יכולה למות עם הילד במנוסה.' 'טוב מאוד! אז יהיו בעולם שני יהודים פחות!' צחקו עליי.
וכך יצאנו בתוך עשרים וארבע שעות: זקנים, חולים, הרות, ילדים, משוגעים, תינוקות. הכול בערבוביה. כלהקת כלבים שלוכדים ומגרשים. צער רב כל כך עוד לא היה בעולם. מה שסיפרו לנו מורינו על גירוש עמנו מספרד במאות קודמות היה משחק ילדים לעומת האימה והייאוש שעברנו. וגם אם אחיה אלף שנה, לא אוכל לשכוח לרוסים לעולם את מה שעוללו לנו!"
ושמרל, הצבע, בוכה, ודמעותיו נוטפות אל תערובת הטיט, והוא מורח ומטייח בדמעותיו את הקירות לבתים חדשים.
41. קטיף הפירות ב-Ober-Ost
Obsternte in Ober-Ost · עמוד 94 · הטקסט: הרברט אוילנברג. משחק המילים שבטקסט: הקיצור Ob. Ost נשמע כמו Obst, פרי.
פושקין מספר פעם שבאחוזתו נדרשו הנערות הצעירות, שהיה עליהן לקטוף פירות, לשיר בקול תוך כדי כך, כדי למנוע מהן לאסוף את הפירות אל פיהן. לאיש הלנדשטורם שכאן לא היה צורך לתת ציווי כזה. הוא מעשן את מקטרתו ומוריד בזריזות פרי אחרי פרי מהעצים הזרים. הוא חושב תוך כדי כך על אלה שבבית, שאנגליה רוצה להרעיב, וממלא בחיוך של לעג סל אחרי סל.
הוא יודע שהמינהל של Ob. Ost, שכבר שמו המקוצר מחייב אותו לכך (על משחק המילים הזה אין איש יכול להתאפק מלחייך), גילה עניין מיוחד בקטיף הפירות בשטח הכבוש, ואינו רואה סיבה שלא יתחבב בנקודה הזאת, לטובת המולדת, על מי ש"למעלה". ואף, בעודו ממשיך לקטוף בחריצות, הוא מצייר לעצמו במחשבותיו, לשמחתו המיוחדת, איך התפוח אדום הלחיים הזה, שהוא מניח בזהירות מיוחדת ליד האחרים, יגיע אולי אל פיה של בתו הצעירה. באיזו עליזות ינגסו שיני החלב הקטנות והלבנות שלה בקליפה, האדומה כלחייה שלה. "נגסי, נגסי!" הוא רוטן. "את זה שלח לך אבא מרוסיה."
42. בוקר בפארק
Morgen im Park · עמוד 96 · שיר מאת הרברט אוילנברג
ריח קמל נושב מהבריכה,
גאה ודומם חג ברבור,
שיח ואי עומדים בצעיף,
בלי משוט ישנה סירה.
כל הציפורים עפו,
אין נפש שתתיר את הסירה,
רועדים מקור מסתלסלים הגלים,
כאילו הכול אילם ומת.
רק הטל שוקע מהענפים
ונהפך לפנינים בעשב הלח,
הטבע, בשתיקה אפורה,
בוכה עלינו בלי הרף.
43. מחפורת בחזית קורלנד
Unterstand an der kurländischen Front · עמוד 98 · הטקסט: הרברט אוילנברג
כתובות מצחיקות לגמרי מוצאים לפעמים על המבנים שחיילינו לובשי האפור-שדה הקימו שם בחוץ מעץ אשוח כבד או מעץ לבנה לבן וקל. "בית הכולבו מזרח" קראתי פעם על מחסן לכל מיני חפצי שימוש ליד אוציאני, ו"מרחץ גן האדמירל" היה כתוב ליד פלג, לפני סוכת שחייה קטנה שאפשר היה לתלות בה את הבגדים לפני שמזנקים אל המים.
ממציאים ועליזים עוד יותר היו לפעמים במתן שמות למחפורות. "וילה שלום" או "שלוות היער" נקראים לעתים קרובות מבנים כאלה, הנמצאים בלב אש האויב. ורֵע עליז קרא לביתן שלו, החשוף במיוחד לפגזים, בגאווה "ארמון סנסוסי".
זה שכאן הוא מלון היער, ששלושים איש יכולים לישון בו, ולעשרה נוח בו, כשלילה מקבץ אותם כאן על משכבים שהביאו איתם. ספר תלונות אין מנהלים כאן. רק ספר אורחים היה מונח זמן מה, ובו עמדו יחד, בערבוביה ססגונית, חרוזים ואמרות והערות שנונות ותפלות, כחברה מעורבת. בית אחד, הטוב שבהם, היה כזה:
עכשיו נחים כל היערות,
בהמה, אדם, ערים ושדות,
נח העולם כולו.
אני חושב על בני ביתי,
כוכב קטן זורח לי
דרך הגג, ומאיר אותי.
44. עמדת תצפית בקורלנד
Beobachtungsposten in Kurland · עמוד 100 · הטקסט: הרברט אוילנברג
אפשר היה לכתוב פרק מיוחד על חשיבותה של העין האנושית במלחמה הזאת. באמת! זה היה אחד המאמרים הראויים ביותר לקריאה בין החוברות הרבות מספור שהופיעו בשוק הספרים תחת הכותרת "המלחמה ו...", המאמר: המלחמה והעין.
בייחוד בני הערים הגדולות שבין החיילים, שמצאו את דרכם הביתה בחצות כמו בצהריים, באור הבהיר כיום של מנורות החשמל, כבר לא ידעו כלל איזה תפקיד חשוב יש לעין כאיבר חוש. הם נזקקו לה בעיקר רק לקריאה ולכתיבה. בהליכה על המדרכות הבטוחות של הערים כמעט לא היה בה צורך. מכל מקום לא היה צריך לאמץ אותה.
אבל כמה נאלצו שם בחוץ, במלחמה, לחדד שוב את עיניהם כחיות היער. החושים החדים של האינדיאנים, ששמענו משבחים אותם כנערים בסיפורים על גרב-העור, על צייד הצבאים ועל רץ היער, שבו וצמחו ללובש אפור-שדה לא אחד שם בחוץ. ואף בלילה היה צריך לעתים קרובות להיות חד ראייה כינשופים, ונוסף על כך חד שמיעה כחמוס.
בייחוד בעמדות התצפית המוגבהות כילו רבים את עיניהם בצפייה. בקורלנד העמדות האלה היו לעתים נתונות כבר במגדלי האש מעץ, העומדים שם כמעט ליד כל היישובים. מהם היו מבחינים בעבר בשרפת יער, המתגלגלת בעשן על הארץ הדלילה באוכלוסייה הזאת, שאפילו לשמועה, בעלת אלף הלשונות, לא יכלה לתת קול מהיר. היכן שמגדלי האש האלה חסרו, נבנה במהירות מקורות ומקרשים דרגש אוורירי. בסולם התרנגולות הצר זחל הצופה למעלה, כדי לתור מנקודת התצפית הזאת אחרי תנועות האויב.
כך בילה לא אחד שבועות וחודשים במלחמה, מקנן וצופה כנשר למעלה בקנו, שכן של השמש, אח לעננים. ונדמה לעצמו כלינקאוס, שומר המגדל ב"פאוסט", שאת חרוזיו דקלמו לעצמם לעתים קרובות כדי לגרש את השעמום: "לראות נולדתי, לצפות הופקדתי"...
45. כיכר השוק של שאוולן
Marktplatz von Schaulen · עמוד 102 · הטקסט: הרברט אוילנברג
אינני יודע מדוע, למראה שאוולן, ובשוטטי בעיר המתה הזאת, שהמלחמה פגעה בה הרבה יותר מאשר בלוון, שרבות כל כך קוננו עליה, נאלצתי תמיד לחשוב על האדון פרנקל. "הפרנקל", כפי שקוראים לו התריסרים המעטים של תושבי שאוולן שנותרו מהאוכלוסייה, היה האיש העשיר ביותר בעיר, סוחר עורות יהודי מרחיק ראות, ששאוולן חבה לו בימי השלום את כל רווחתה הגדולה. מה שקרופ הוא לאסן, זה היו השם והאישיות "פרנקל" לשאוולן.
עכשיו לקחו אותו הרוסים איתם, כשחדרו בפעם השנייה אל העיר הירויה והשרופה, שנקרעה כעכברון בין כפותיהם של שני חתולים. לסיביר, אומרים, או מי יודע לאן. ביתו המפואר, בית האבן שבנו אדריכלים ובעלי מלאכה גרמנים, נשאר עומד בזכות סכום כופר גבוה, שלפי המסופר שילם פרנקל לקוזקים. כמעט המבנה הגדול היחיד בשאוולן, מלבד הכנסייה הקתולית הגבוהה בעלת הצריח המחודד, שלא נפל קורבן לאש. בודד בהדרו הוא מזדקר עכשיו מתוך חורבות בתיה של שאוולן, שנשרפו ונורו רחובות רחובות, כאיש עשיר בין קבצנים בלבד.
עשו מהבית מקום לינה לקצינים. ועל המרפסת שלו, המשקיפה אל האגם השטוח והנוגה של שאוולן, שומעים בבוקר, בשעת ארוחת הבוקר, דברי ברכה ופרידה של קצינים הממהרים אל החזית, או מהחזית לחופשה. אולמות בית החרושת בני שלוש הקומות, שעמדו סביב הווילה של האדון העשיר ותמיד תחת עינו, נחים ריקים ונטושים. מלבד זאת אין רואים בשאוולן אלא גלי חורבות, שעל שוליהם השחורים יושבים בערב עורבים רבים כעיטור כהה ורוחי.
האיש רב העוצמה, ששלט פעם בעיר הזאת ומילא אותה חיים, נעלם. כשמהרהרים בגורלו ובמלחמה כולה, נזכרים באותה אנקדוטה של הֶבֶּל על האיש העשיר בהולנד, שנגעה בכולנו כילדים, כשמצאנו אותה בספר הקריאה, בעצב מיוחד: "קניטפרשטן המסכן!"
46. מבט על מיטאו
Blick auf Mitau · עמוד 104 · הטקסט: הרברט אוילנברג
הניחי שיקלעו לך זר, עיר קורלנדית-גרמנית קטנה ויקרה! לא זר כבד ורציני מדפנה או מכפות תמרים. אלא זר חמוד ורענן מעשב סוף, מכלניות לבנות ומפרחי ביצה צהובים, כאלה הפורחים באביב באחו שבסביבתך הכפרית. על השפה הלחה של פלגי המים הרבים, הנוצרים בהפשרת השלגים וממהרים אחר כך אל האא, הנהר שלך, כילדים רכים אל אמם. וגם הפרח האהוב על המאוהבים החולמניים, הזכריני הכחול, לא יחסר בזר שלכבודך.
את דומה בדיוק נמרץ לעיר קטנה בגרמניה שלנו, אף שאת שוכנת גבוה למעלה בקורלנד, וכבר יותר ממאה שנה נאלצת לאכסן מושלים רוסים בארמונך, שבו מלכו פעם בתהילה דוכסייך הגרמנים. נשארת עיר קטנה גרמנית אמיתית, ששפיצווג יכול היה להתאהב בה בעיניים עצומות. עם נטייה חזקה להולנדיות, כפי שיש לקבוע אפילו אם אין מחפשים דמיון. כשעומדים על גשר האא ומביטים במורד הנהר, איך הוא נסחף רחב, בשלווה ובנחת הולנדיות, דרך האחו הירוק והשבע, ואינו נסער עוד במהלכו ולו מהגבהה ומהתרגשות קטנה שבקטנות, חייבים לחשוב על הולנד. עוד יותר חושבים על כך ליד התעלה המנומנמת ומכוסת האזוב, החוצה בין תרזות שקטות, מאז ימי הדוכס יעקב, את בירת "ארץ האלוהים הקטנה" האהובה שלו, קורלנד.
שוב ושוב מפתיע הרושם הגרמני מיסודו של העיר הגרמנית: עם בית העירייה שלה, שמעל דלת הכניסה שלו נוהמים שני אריות זהב בזנבות סמורים, ועם בתי העץ ובתי הקורות הרבים, המזכירים את תורינגיה או את ארץ ברג שבמחוז הריין. שלטי חרסינה תלויים על הבתים, ועליהם רק שמות גרמניים, כמו פרידריכס, צימרמן, רויטר, זיוורט, קונרדי, וולדמר, גרינאו, יֶשמן. אלה כמה משמות ראשי העיר, חברי המועצה והמזכירים האחרונים ממינהל העיר מיטאו, בעת פירוק עצמאותה בשנת 1889, מאז שאלכסנדר השלישי, שונא הגרמנים, הפקיד את השלטון בכל קורלנד בידי פקידים רוסים.
נמצאים בגרמניה ומרגישים בגרמניה בכל צעד שעושים במיטאו. היא נשארה גרמנית מיסודה, בקטן כבגדול. מבחינים בכך במוזיאון כמו בבית האגודה, בפונדק כמו בכיכר השוק. בכל מקום. עיר קטנה גרמנית אמיתית. עם תמהוניה הרבים, היקרים והמשונים, עם חיי החברה שלה, עם הרכילות שלה, עם הצורך שלה בהשכלה ועם הפוליטיקה העירונית שלה.
כך את פורחת, עיר קורלנדית קטנה ויקרה, כולך ברוחה ובטעמה של ארץ האם הגרמנית שלך. בכל הזמן שהיית מופרדת מאיתנו, החזקת תמיד את ראשך לעבר גרמניה, כמו ההליוטרופ, המדיף ריח בקיץ על אדני הפרחים שבבתייך, הנוטה אל השמש. כל האור וכל החום באו לך רק מגרמניה, ותמיד החזרת אותם בהכרת תודה. מעולם לא עלה כלל בדעתך להשתעשע עם המוסקבאי.
והדבר הטוב ביותר שנוכל לומר עלייך הוא המילים שאמר בימים אלה בלטי זקן וחירש, כשצעקו באוזניו שגרמניה מתכוונת כנראה לספח את מיטאו: "מה פתאום! זה היה יפה מאוד! אבל לספח אותנו גרמניה כבר לא צריכה: אנחנו גם כך כבר גרמנים!"
47. כיכר השוק במיטאו
Marktplatz in Mitau · עמוד 106 · הטקסט: הרברט אוילנברג
בכיכר השוק הגדולה והישנה הזאת יש בריכת סכר של טחנה, שבה מסתיימת תעלת הדוכס יעקב, לפני שהיא מתאחדת עם האא. בבריכה הזאת ניקו לפנים, בתקופת הבידרמאייר, ביום שבת בערב, כשהאנושות חשה צורך בניקיון חזק מהרגיל, את כרכרותיה של מיטאו. כל מיני כלי רכב עתיקים נטבלו אז במעיין הנעורים הזה, כדי להסיע בבוקר יום ראשון, חדשים ורעננים ככל האפשר, את האדון הברון ואת הגברת הברונית עם בנותיהם הברונסות אל כנסיית השילוש. הבנים הצעירים נהגו כאן, כמו בכל מקום, להתחמק ברצון מהחובה האדוקה הזאת, ולהעדיף לבלות ביום החופשי את השעות עד שעת הטיול במיטה החמימה.
היום מגרגרת וממלמלת בריכת הטחנה שבכיכר השוק של העיר הקטנה, כזקן בודד, כל מיני מונולוגים לא מובנים אל תוך עצמה. היא חוותה יותר מדי דברים גדולים בזמן האחרון. הדבר הוציא אותה לגמרי משלוותה הזעיר-בורגנית והנוחה של פעם.
תחילה ההתרגשות של הרוסים הנסוגים, שזמן קצר לפני שנאלצו לברוח ממיטאו עוד גירשו את היהודים מהעיר. בתוך עשרים וארבע שעות היה על כל ישראל, בלי הבדל אם חולים, זקנים, הרות או חלשים, לצאת אל האחו שעל האא, מעבר לעיר. שימותו שם, או שיחכו עד שהספינות ששלחו לעזרתם בני אמונתם מריגה ייקחו אותם איתן. בדיוק עמדו לגרש את התושבים הגרמנים של העיר מיטאו באותו נוהל אכזרי, יותר מימי-ביניימי. כבר מצאו את הפקודה לכך חתומה, מונחת על שולחנו של המושל הרוסי בארמון. אז התקדמו ממערב הלוחמים הגרמנים לעזרת אחיהם ואחיותיהם הבלטים, שהיו נתונים בלחץ קשה.
עכשיו בריכת הטחנה אינה שומעת עוד מילה רוסית. האנשים העוברים על פניה בכיכר השוק מדברים כולם את אותה שפה שהיא רגילה לשמוע מאז ומעולם מהברונים מֶדֶם, פון דר רֶקֶה, נולדה, קייזרלינג, גרוטהוס ושליפנבך. כך היא נרגעת בהדרגה, ויורקת בכעס את הזיכרון האחרון מהרוסים: שברי נגאיקה, שרב-פרשים קוזקי השליך אל הבריכה בעת הנסיגה, אחרי שהלקה בה, עד שנקרעה לגזרים, את גבם של אנשיו וסוסיו, שלא רצו עוד להישאר כאן.
48. רחוב הגדה במיטאו
Uferstrasse in Mitau · עמוד 108 · הטקסט: הרברט אוילנברג
כשלואי השמונה עשר, מלך צרפת, הגיע בפעם הראשונה למיטאו בזמן גלותו, כאורחו של הצאר פאבל מרוסיה, שום דבר לא מצא חן בעיניו כמו רחוב הגדה שעל הדריקסה. הארמונות הגאים, בנויי האבן, של האצילים הקוריים, המשתקפים בנהר הקטן והרך, שכמעט אינו נע, צדו את עינו בנעימות רבה. בייחוד שבה את לבו ארמון מדם, שבנה האדריכל האיטלקי המפורסם הרוזן רסטרלי, שממנו באו גם התוכניות לארמון במיטאו ולארמון החורף בפטרבורג. הוא היה רוצה מאוד להציב, במקום ה-M מברזל חשיל, המפותל יפה, המתנוסס מלמעלה ממרפסת הארמון, את ה-L שלו.
אבל כיוון שברוב הזמן חסר לו האמצעי הנחוץ ביותר ליפות את החיים, הכסף, נאלץ להעדיף לגור בשכירות, כלומר בחינם, בארמון הדוכסי הקורלנדי הרחב והלא נעים, שהעמיד לרשותו הצאר, במקום לשכון כבעלים חופשי בארמון המכובד והנוח של הרוזנים פון מדם. למרות זאת לא נלאה מלמצוא את הנוף אל האא הסוערת, שממנו נהנה מארמונו, יפה הרבה פחות מהנוף אל הדריקסה השקטה.
כשפעם אחת, בביקור בארמון מדם (אגב, כמו כל הנסיכים הגולים, הוא תמיד אהב מאוד שיזמינו אותו), הגיע שוב לכך כמה היה רוצה לקבוע כאן את מגוריו, אמרה לו הרוזנת מדם דאז, גברת נחרצת מאוד, מלאת גאווה: "הוד מלכותך! אז היה עליך לבוא לעולם כרוזן מדם, ולא רק כמלך."
המשך הספר
- → חלק 4: לידה, גרודנו וביאליסטוק (טקסטים 28 עד 39)
- חלק 6: קורלנד וליבאו (טקסטים 49 עד 59) ←
- תוכן העניינים, השער, ההקדשה וההקדמה
- הסקירה הביקורתית של הספר
הספר יצא ב-1916 וזכויות היוצרים בו פקעו: שטרוק נפטר ב-1944 ואוילנברג ב-1949. מספרי העמודים הם מספרי העמודים בקובץ ה-PDF. בינה מלאכותית סייעה בתרגום, והוא טרם עבר הגהה של קורא גרמנית. הספר המקורי להורדה, PDF.