בחלק זה
- 19. האנדרטאות שנעלמו בווילנה. סצנה של חצות
- 20. סבל יהודי
- 21. המדונה של אוסטרה ברמה
- 22. ראש של יהודי זקן
- 23. בית הקברות היהודי הישן
- 24. קבר גר הצדק בווילנה
- 25. עגלון יהודי
- 26. ראש של עגלון יהודי
- 27. סמטת היהודים בווילנה
19. האנדרטאות שנעלמו בווילנה. סצנה של חצות
Die verschwundenen Denkmäler in Wilna. Eine mitternächtliche Szene · עמוד 50 · הטקסט: הרברט אוילנברג. המילים בצרפתית הושארו כבמקור.
פסלו של פושקין (מתקרב, מחפש, אל הכן של אנדרטת מוראביוב): חשכה ארורה! כנראה תעיתי. אינני מוצא עוד את הכן שלי. בזכות החיסכון המקולל באור שהגרמנים האלה הנהיגו בווילנה. אה! הנה הוא. סוף סוף!
מוראביוב (מעל הכן): מה עלה בדעתך לטפס עליי! בטלן שכמותך! הסתלק מכאן, משורר שכמותך! אל המקום שאליו אתה שייך! שם מתחת לעצים ליד הפארק! בין ערוגות הפרחים והזמירים ושאר ההמולה! הכן שלי גדול מדי בשבילך. האם אינך רואה זאת בעצמך, חולם שכמותך?
פושקין (מדקלם): הו רוסיה הקדושה, אמי האילמת, הניחי לי להיות לך לשון ושמעי אותי!
פסלה של הקיסרית יקטרינה (מתקרבת): Quel bruit dans la nuit! אוי, קוצר הראייה שלי! מזמן הייתי מזמינה לי לורנייט מפריז, אילו הלם אותי. אבל נשים עם משקפיים הן affreuses. (מחפשת.) כאן זה צריך להיות. Enfin! הנה הכן שלי.
מוראביוב (מהכן שלו): הוד מלכותה טועה! הוד מלכותה עומדת שם מול הקתדרלה, ולא כאן מול הספרייה הגדולה, שאליה נמשכת הוד מלכותה. צר לי מאוד, לא אני הקציתי להוד מלכותה את המקום.
פושקין: תבונה, חפשי לך ממלכה אחרת, לא את רוסיה!
הקיסרית יקטרינה: רד משם! למילה שלי יש לציית. או שמסכנים את הראש. אפילו ראשו של בעלי לא היה גבוה מדי בשבילי כדי להוריד אותו. הסתלק משם, אני אומרת!
מוראביוב: צר לי שעליי להיות לא מנומס, הוד מלכותה. הוד מלכותה הייתה צריכה לבוא מוקדם יותר. דייקנות היא נימוסם של מלכים. ניסו די פעמים לסלק אותי מכאן, אותי, מכניע ליטא. אבל יש לי מצח נחושה, מאדאם. אפילו מול צאריות.
פושקין: אינך מתבייש לנבוח כך על המונרכית הנעלה שלך, ראש בולדוג שכמותך! פנה מקום! או שאקח את המקל מידך. מובן?
הקיסרית יקטרינה: Merci, mon poète!
מוראביוב: שוב מחפשים דו-קרב? עושה שערוריות שכמותך! לא עוללנו די מעשי קונדס בקרב ה-jeunesse dorée בפטרבורג! היה צריך להגלות אותו לסיביר.
הקיסרית יקטרינה: Grâce aux poètes! גם כך יש אצלנו מעט מדי ציפורי שיר.
מוראביוב: חבר נאה בחרה לה הוד מלכותה בחרזן הזה. פוטיומקין היה חביב עליי יותר לצדך.
פושקין: חצוף! אתה חושב שתוכל לנהוג בי כמו בפולני? אני מוסקבאי. פנה מקום לקיסרית שלך, שוטר שכמותך! (מושך מאחור בשולי מדיו.)
מוראביוב: הידיים הצידה! בלי קרבה יתרה! אין מנהגי לדבר בלשון "אתה" עם בעלים נבגדים.
פושקין: די זמן הצבת את רגלך על ליטא. אני אהיה הברוטוס של הארץ הזאת. (מושך אותו מהכן.)
מוראביוב: הנגאיקה שלי! היכן הנגאיקה שלי? היו צריכים לתת לי אותה על האנדרטה שלי. אכה אותו כמו רותני.
פושקין: אל העפר איתך! רוסיה חדשה, מהפכנית, מפציעה. מהרקב שלך צומח עץ החירות. (הם מתרחקים אל רוסיה כשהם מכים זה את זה.)
הקיסרית יקטרינה (אחריהם): Hélas! איזו מבוכה שוררת בארצותיי!
שלושת הכנים נשארים ריקים וחסרי ראש.
20. סבל יהודי
Jüdischer Gepäckträger · עמוד 52 · הטקסט: הרברט אוילנברג. דברי הסבל כתובים במקור בעגה יידית-גרמנית, למשל Daitsches Geld, Gott soll Aich behieten, ain Goi.
סבל יהודי. "מה אתה אומר! דבר כזה באמת קיים? יהודים הם הרי רק אנשים עשירים. אנשים שצוברים כסף, או שיש להם כבר כל כך הרבה שהם מלווים אותו. כמובן רק בריבית גבוהה." כך מדבר "המערבי", המגיע בפעם הראשונה למזרח, לרוסיה, ומביט שוב מהצד בזקן הסוחב את מזוודתו מהרכבת אל הכרכרה, שעליה יושב כמובן עגלון יהודי. נכון! בפרופיל זה יכול להתאים. אבל הוא בכלל אינו נראה כבעל הון גדול.
"היי, ידיד זקן, כמה אתה מרוויח כל יום?"
"כמה אני מרוויח?" חוזר הזקן על השאלה, כמנהג המקום, ומנגב תחת משאו את מצחו. "נו! כמה שאלוהים נותן! פעם שני מרק, פעם שלושה מרק, פעם כלום!"
"ופעם גם יותר, לא כך?"
"כה אהיה בריא, שאינני מרוויח יותר משלושה מרק", נשבע הזקן.
"אלוהים ייתן לך בריאות. הנה לך חמישים פפניג ועוד גרוש. אתה הרי לוקח כסף גרמני?"
"כסף גרמני! למה לא! אלוהים ישמור אותך מכל רע, ואת אשתך ואת חיי ילדיך גם כן, אדון טוב!"
העגלה מקרקשת ומתרחקת. הזקן מביט אחריה כמו אחרי החיים החולפים על פניו. אחר כך הוא מביט בכסף שבידו. "איזה שאלות גוי יכול לשאול!" הוא חושב, וחוזר באנחה ובנחת אל עבודתו.
21. המדונה של אוסטרה ברמה
Die Madonna von Osstrabrama · עמוד 54 · הטקסט: הרברט אוילנברג
כבר העובדה שתמונת המדונה הזאת תלויה גבוה מעל בני האדם בקשת שער, שתחתיה נוסעות העגלות בהילוך איטי, וכל אחד, גם היהודי, ההולך או הנוסע בדרכו תחתיה, מסיר את כובעו, מבדילה אותה מתמונות אחרות של אם האלוהים. היא מרחפת כביכול באוויר, מחוץ לארץ, וצריך להרים אליה את הראש כמו אל כל דבר אלוהי. לעולם אינה עוזבת את מקומה. וילון עדין, כחול חיוור, ממשי כבד, נמשך לפני התמונה כשעליה להיעלם מן העין. אבל המדונה נשארת תמיד במקומה הנשגב בקשת שער המזרח הישן, שממנו היא נושאת את שמה, ומחייכת, כשהיא מתגלה, בהוד שמימי אל בני האדם למטה.
פניה הצרות והמוארכות השחימו מעשן נרות השעווה הדולקים לפניה, כפני הכלה ששיר השירים שר עליה. Nigra sum sed formosa, שחורה אני ונאוה, אומרות הן בהבעתן החיננית. הראש נוטה ברכות הצידה, כמו אצל בני אדם שהרחמים מושכים אותם שוב ושוב אל האדמה. אבני חן צבעוניות נוצצות מהגלימה המכסה אותה. שני כתרים רובצים על ראשה, העטור מחרוזות פנינים חיוורות. אבל הם אינם מכבידים, כשם שהכיבודים שמקיפים בהם את המלך האמיתי אינם מעיקים עליו. היא מחייכת לכך בגדולה שאין להתקרב אליה ובטוב לב שאינו משתנה לעולם.
אבל הבעה מופלאה כמעט עוד יותר מפניה יש לידיה. הן צומחות מזהב הגלימה הזוהר סביבן כפרחים משונים, כמעט כסחלבים. חומות גם הן, הן פשוקות באופן מיוחד. בדומה לידיהם המברכות של הכוהנים הגדולים בברית הישנה. יש בהן כמעט משהו מלאכותי. הן אינן מחזיקות דבר. שום ילד, כזה שבדרך כלל מעטר את אם האלוהים או מכביד עליה, אינו נח עליהן. זו האימקולטה, הבתולה שלא הוכתמה, לא ה-mater dolorosa או iocosa, המרחפת שם בתמונה על חרמש הירח. אל מלכת השמים הטהורה מתפללים כל אלה הכורעים שם ברחוב הקדוש לפני תמונתה.
לך, שאין לגעת בה,
לא נמנע
שהנוחים להתפתות
יבואו אלייך באמון.
המוני מתפללים נחים בכל עת, מבטם מופנה מעלה מלא כמיהה ואמונה, לפני דמות האלוהות הזאת, הזוהרת ככלי לחם הקודש, על המרצפת או על מדרכות העץ שבשולי הרחוב. ביניהם נכים וקבצנים, המגלגלים את מחרוזת התפילה בין ידיהם המלוכלכות והגרמיות ומייללים או מייבבים את סבלם ואת עוניים אל המדונה. עד קצה הרחוב הקדוש נשמעות התפילה והקינה האלה אל הבתולה המבורכת, שדיוקנה נוצץ מרחוק בהבהוב האורות כעין לוהטת, אדומה מבכי. כאילו נגע ללב השמים ושליטתם האבל העמוק שבא על האנושות במלחמה הזאת.
22. ראש של יהודי זקן
Kopf eines alten Juden · עמוד 56 · הטקסט: הרברט אוילנברג
"מדוע אתה אוהב כל כך לצייר יהודים זקנים, מאסטר?" שאלו פעם את רמברנדט.
"מפני שסבל החיים מתבטא בתווי פניהם בעוצמה כפולה. מפני שאת מה שכולנו, כל הנושמים, חייבים לעבור ולהרהר בו, נאלצו הם לטעום מר עוד יותר משאר בני האדם, כי בגלל לידתם היה קיומם ממולח מדי מלכתחילה. מפני שבפניהם המיוסרות משתקפת, באופן מופלא ומבהיל בבהירותו, התחושה של היות זר עלי אדמות, המוטבעת על פני הטובים שבאדם. מפני שאצלם אפשר לקרוא מהמשטח הקטן של פני האדם, שאפשר לכסותו בשתי ידיים, את הטרגדיה של כל מיננו. מפני שבקמטי מצחם, במבט עיניהם, בקפלים שסביב פיהם, מובעת באופן נשגב המכאיבה שבאכזבות שעלינו ללקט בהזדקנותנו משדה השלף של חלומותינו, האכזבה מהאנושות, כמו באנדרטה שהוקמה לעליבות העולם. ומפני שלבסוף, למרות כל זאת, לעתים רחוקות אפשר לצייר באופן נוגע ללב יותר את אושר התקווה של בני האדם ואת הביטחון בעולם הבא, טוב יותר, מאשר מהשפתיים המיוסרות האלה, הפותחות את היום במזמורי תהילים קדושים וחותמות אותו כשהן לוחשות לעצמן כמה אמרות סתומות מהתלמוד, כאילו נמצאו בכך שוב המפתחות לגן העדן."
23. בית הקברות היהודי הישן
Der alte Judenfriedhof · עמוד 58 · הטקסט: הרברט אוילנברג
שונה לגמרי מזה המפורסם בעולם שבפראג, הדומה לעיר מתים שקועה, לחוצה בין בתי שכירות חדשים וגבוהים, גטו נשמות מעופש הרובץ על זיכרוננו כסיוט, בית הקברות הזה של וילנה, בן חמש מאות שנה, הוא כפיסת עבר הרועה באחו הירוק של ההווה. על גדת הוויליה. סירה נושאת אותנו אל העבר השני של נהר המתים המהיר. עוד צעדים אחדים שם על החוף. וכבר נח שם, כערמה קטנה של עלים קמלים, קבר יהודי ליד קבר יהודי. באמצע אחו, המוקף גדר קרשים גבוהה ואפורה.
כמעט כל המצבות בלויות, מתפוררות והרוסות. הלבנים והגושים שלהן נרקבים פזורים בעשב. פרות אחדות רועות על קרקע הדשא הגלית שליד בית הקברות. אווירת קמפניה אופפת אותנו. פה ושם מביט בנו משרידי המצבות המכוסות אזוב עוד הכתב המסולסל של פלשתינה. באותיות עבריות שחורות או מוזהבות. מבקתות הקבר נשר הטיח, הגגות נרקבו.
אבל מרגשים מכול הם הקברים הרבים ששקעו לגמרי ושהאדמה שבה ובלעה אותם. כתלוליות חפרפרת זעירות, מכוסות ירק, כרכסי גלים נמוכים של המוות הם נראים, מקומות המנוחה הרבים מספור של בני ישראל שמתו מזמן, הנמים על הוויליה במקום על הירדן.
24. קבר גר הצדק בווילנה
Grab des Ger Zedek in Wilna · עמוד 60 · הטקסט: הרברט אוילנברג
עץ ענק מושך את עינינו בין המעטים המכים שם שורש. בלי גזע הוא צומח בחמישה ענפים גדולים, מושלכים לכל עבר, היישר מהאדמה. כקרפדה אדירה או כתנין, משהו חסר רגליים, הוא נראה מרחוק. או גם כזקן מוזר. קרעי בד, חתיכות עץ ואבנים, שהביאו לשם מבקרי בית הקברות ושהאפירו, התלכלכו ובלו מזמן, מקשטים אותו כעיטור עצוב.
הוא צמח מקברו של גר הצדק, רוזן פולני עשיר שהתגייר לפני מאתיים שנה. לא מאהבה ליהודייה יפה, כזו שאחזה במלך הספרדי של גרילפרצר. אלא מהערצה לתורת האל של משה, לחוקי החומש ולסודות הקבלה. העץ ביקע את המצבה, כשם שהכמיהה המטפיזית העזה לחוכמה שברה פעם את הרגלי חייו של הרוזן הזה, וגירשה אותו מהחוג המזהיר של בני משפחתו אל בית הכנסת, כיהודי עני שהתגייר, אברהם בן אברהם.
הוא אינו זקוק לגשם, העץ המוזר הזה, כך נאמר בכרוניקה, כי הוא רווי בדמעות שנשפכו על גר הצדק. שכן הרוזן הפולני נשרף למרגלות הר הטירה בווילנה בגלל התגיירותו. מדרגות זהב נפתחו, כך מספרים, מהמוקד שלו אל השמים, כמו הסולם שראה יעקב בחלומו, מעוטרות בשורות מאירות של מלאכים. בראשן קיבל אברהם אבינו את הבא.
ואת שרידיו של גר הצדק טמנו ראשי הקהילה ליד גופות מתיהם. בין גופות ישראל ובין פסולת הקברים הנוגעת ללב ישן עכשיו, תחת העץ החידתי על גדת הוויליה המהירה, אפרו של הרוזן הפולני.
25. עגלון יהודי
Jüdischer Fuhrmann · עמוד 62 · הטקסט: הרברט אוילנברג
זה אמנם אינו עגלון של אדונים, לא כזה היושב על דוכן כרכרה, במעיל כחול, שבהיפוך מפרוות ההרמין יש בו יותר כתמים מרקע נקי, ועם חגורת עור מחושקת מתכת סביב גופו, שעליה תלוי מספרו. זה רק עגלון פשוט, העוסק בסוסים גסים, לא בסוסונים העדינים של עגלות האיכרים, שלעתים כבר שחוקים כל כך שהיית רוצה להושיב אותם בעצמם בכרכרה ולמשוך אותם במו ידיך אל פושט הנבלות.
אבל אם יש לכם ארגז יין להביא מהקזינו, או משא עצים לחורף, רק אמרו זאת כאן ליוֹשֶה, הבעל-עגלה (Balagole), כפי שהז'רגון היידי מכנה את העגלון. הוא יסדר זאת היטב. כמה שהוא נראה ערמומי, כך הוא חרוץ ואמין בעבודה, אם יש מדי פעם כוסית בין לבין. "צריך את זה בקור!" הוא אומר אז להתנצלות, ומלקק משפתיו את ה"ברונפן", היי"ש האהוב.
רק בשוט הוא משתמש קצת יותר מדי אצל בהמותיו. כשמוכיחים אותו על כך, הוא אומר בחיוך: "נו, אדון יקר! האם לא מכים ומענים גם אותנו, בני האדם?"
"אתה צודק, יושה! החיים קשים בימינו. אבל מה תועיל היללה? להמשיך! להמשיך!"
26. ראש של עגלון יהודי
Kopf eines jüdischen Fuhrmanns · עמוד 64 · הטקסט: הרברט אוילנברג. דברי לייבה כתובים במקור בעגה יידית-גרמנית.
וזה לייבה, אחיו של יושה שלנו. גם הוא עגלון. בפולין ובליטא, עם מסילות הברזל המעטות והדרכים הגרועות, ממלא העגלון תפקיד גדול הרבה יותר מאשר אצלנו. הוא מטפל בדואר. הוא מתווך באלף מיני עסקים.
זה שכאן רחוק מלהיות פיקח כמו האח יושה. מעניינים גדולים הוא אוהב להתרחק. "אמרו את זה לאחי! לאחי יש ראש כמו לרב!" הוא מבטיח אז, ומגרד כינה קטנה מתחת לכובע העבודה שלו. בהדרגה נפוצה השמועה שאינו מעז ליטול על עצמו דבר חשוב ונועז, ורואים בו, בניגוד ליושה הממולח, שעושה הכול, יותר סוחר מהגילדה השנייה. הדבר שב ומירר אותו ומילא אותו קנאה שקטה באח המסתיר לו את האור. פניו קיבלו משהו זעוף. פיו לבש הבעה של מי שמרגיש מקופח תמיד.
כלפי חוץ שני האחים מסתדרים לא רע. הם עוזרים זה לזה בהעמסה. הם הולכים יחד בליל שבת לבית המדרש, כפי שנקרא בית הכנסת. אבל אלוהים אינו ערב לכך שערב אחד, בחצר החשוכה או על מדרגות אפלות ליד מרפסת המקיפה את הבתים האחוריים שלהם, לא יתפוס לייבה פתאום את האח הפיקח, המכובד והעשיר ממנו בצווארון מעילו, בקללה וילנאית אמיתית, וינער אותו היטב: "שתהיה לך שנה שחורה, רשע שכמותך!"
27. סמטת היהודים בווילנה
Judengasse in Wilna · עמוד 66 · שיר מאת הרברט אוילנברג. המילים Gekribbel und Gekrabbel שבשורה הראשונה מתארות בגרמנית רחישה של חרקים.
הרחש הזה והזחילה,
הצווחות האלה והפטפוט,
איך הם גואים וצורמים
בסמטת היהודים בהמון שוקק,
כך נשמע פעם סביב אולמות המקדש,
בטרם חרבה העיר הרמה.
צלילים עתיקים נשמעים שם
מימיו הקשים של ישעיהו,
דבר משה ומזמורי דוד.
בין גרוטאות וקולבים,
מתוך ערמת חפצים ישנים, לחה מיום ליום,
מזדקרת מנורה בת שבעה קנים.
סביב הדלתות מתנופפים סמרטוטים,
אותיות ציון ניצבות מעליהן.
כל מה שצוחק וסוחר כאן
כמעט לא השתנה מאז יעקב.
עם נצחי, נע ונד,
לעצמך נשארת נאמן!
המשך הספר
- → חלק 2: סביבות קובנה והכניסה לווילנה (טקסטים 10 עד 18)
- חלק 4: לידה, גרודנו וביאליסטוק (טקסטים 28 עד 39) ←
- תוכן העניינים, השער, ההקדשה וההקדמה
- הסקירה הביקורתית של הספר
הספר יצא ב-1916 וזכויות היוצרים בו פקעו: שטרוק נפטר ב-1944 ואוילנברג ב-1949. מספרי העמודים הם מספרי העמודים בקובץ ה-PDF. בינה מלאכותית סייעה בתרגום, והוא טרם עבר הגהה של קורא גרמנית. הספר המקורי להורדה, PDF.